אם ברצונכם להתפרנס בעושר ואושר מכתיבה פופולארית על כלכלה, חברה וסביבה השלבים להצלחה פשוטים עד מאוד: ראשית כל השיגו לעצמכם תואר דוקטור ממוסד מכובד יותר או פחות, ולאחר מכן כתבו ספר שמסביר לציבור הרחב מדוע דופקים אותו, מדוע עתידו יהיה נוראי, מדוע כל המומחים האחרים אינם מבינים דבר, וסיימו בתחזית אודות מהפכה אלימה ומהוללת שתשנה את הכל. בתמורה לכך מובטח לכם מעמד של כוכב על בעיתונות הכלכלית המקומית והעולמית, ציטוטים מאת פוליטיקאים בכירים ומכירות בכמות שלא תבייש מותחני ריגול זולים. הדוגמה המובהקת ביותר לכך מהתקופה האחרונה הוא עלייתו של תומאס פיקטי, "הכלכלן החשוב ביותר בעולם כיום" לפי כתבים כלכליים בישראל ופוליטיקאים שמעולם לא שמעו את שמו לפני כן (לאחרונה זוהרו הועם מעט לאחר שעלתה אפשרות לטעות בחישוביו), אך דוגמאות קודמות כוללות גם כלכלנים אחרים מפורסמים יותר או פחות, עיתונאים, מכוני מחקר שמפיקים מדי שנה דוחות פסימיים זהים לאלו שהופקו על ידיהם בשנה הקודמת, ארגונים סביבתיים ואקולוגים ועוד. כפי שנראה בהמשך הרשומה, זו איננה תופעה חדשה.   

אני כמובן לא טוען שחסרות בעיות בעולם. הגידול באי השוויון הוא אמיתי, המשבר הכלכלי של 2008 היה אמיתי, קבוצות הלחץ שסוחטות אתכם הן אמיתיות, הזדקנות האוכלוסייה היא אמיתית, סביר שההתחממות הגלובאלית אמיתית ויאיר לפיד הוא באמת שר האוצר של מדינת ישראל. אבל ישנו הבדל משמעותי בין הבעה דעה על הרמה האבסולוטית של מדד כזה או אחר – לטעון כי העולם יכול להיראות טוב יותר מכפי שהוא כיום – לבין הבעת דעה בנוגע למגמה, הטענה כי בעבר היה טוב יותר ובעתיד יהיה טוב פחות. ספרים ומאמרים בעיתונים יוצרים רושם שגוי למדי, לפיו מצבם של חלקים נרחבים מהציבור בישראל ובמדינות מערביות אחרות הידרדר בעשורים האחרונים. זוהי שטות גמורה שסותרת כל נתון אפשרי שתחפשו בנידון – מהשכר הריאלי (בניכוי עליית המחירים), דרך האבטלה, הצריכה, ההשכלה, הבריאות, מה שלא תרצו. אם נשווה בין האדם הממוצע, החציוני, העשיר, העני, המעמד ביניימי, הלבן, השחור, הבלונדיני, הברונטי, והג'ינג'י מכל ארבעת המינים היום לבין מצבו של המקביל לו או לה בשנת 1900, 1950, 1970, או 1990 בכל מדינה מפותחת ובמרבית המדינות האחרות, לא נראה שום מגמת הרעה. מדי פעם יש קפיצות למעלה או למטה בטווח הקצר, אבל בטווח הארוך אין דבר מלבד שיפור עקבי.

אזרחי העולם כיום חיים יותר זמן, מתים פחות בינקותם, מתגוררים בדירות גדולות יותר, רעבים פחות, אוכלים מזון מגוון יותר, בעלי כוח קנייה רב יותר, אנחנו יותר משכילים, צורכים תרבות בהיקפים גדולים יותר, יש לנו טכנולוגיה מתקדמת יותר, יותר מכוניות לנפש, יותר בגדים לנפש, יותר מחשבים לנפש,  יותר זמן פנוי לנפש, יותר נופש לנפש ויותר מזגנים כדי לצנן את הנפש בקיץ הישראלי הלוהט. אי השוויון במשכורות אולי עלה, אבל אי השוויון בבריאות ובחינוך דווקא ירד. תתקשו מאוד למצוא ולו גרף יחיד שיעיד על הרעה כלשהי ברמת החיים האבסולוטית של שכבת אוכלוסייה כלשהי במדינה מערבית על פני שלושים השנים האחרונות (ואם בכל זאת תצליחו למצוא גרף כזה – שלחו אותו לכלכליסט והם בוודאי ישמחו לפרסם אותו בעמוד הראשון בתור "הגרף החשוב ביותר בעולם כיום").

נכון, מחירי הדירות בארץ הם גבוהים בהשוואה בין לאומית (בסוף הרשומה אתייחס בפירוט למדינת ישראל). ויש יותר פקקים. ובסין יש יותר זיהום אוויר. ובספרד ויוון האבטלה גבוהה כרגע. ובברזיל יש אולי בועת נדל"ן. כל תקופה והבעיות שלה. אך אנשים לא עוצרים כאן, הם רצים הלאה: השיטה נכשלה. הקפיטליזם נכשל. העתיד יהיה רק יותר גרוע. ואחרי שהם רצים הלאה, הם רצים אחורה: פעם היה פה יותר טוב. הלוואי שיכולתי לשלוח את כל הלומי הנוסטלגיה לאחור במכונת זמן – שינסו לעבור טיפול שיניים בשנת 1960, להזמין קו טלפון חדש מבזק בשנת 1985 או להוריד פורנו למחשב האישי בשנת 1998. 

תפקחו את העיניים ותראו: איבדנו את הפרופורציות. הבעיות הזמניות מונעות מאיתנו לראות את התמונה הגדולה. הזיכרון שלנו קצר מדי, הניסיון שלנו מועט מדי. אנחנו מעדיפים תחושת בטן על פני נתונים. והסופרים והכתבים הכלכליים שגילו שפסימיזם מוכר מעצימים את התחושה הזו מפיצים בורות ודיסאינפורמציה ומעוורים את ציבור הקוראים. לאורך כל ההיסטוריה האנושית מעולם לא התקיים דור של צעירים שהיה גם עשיר כל כך וגם עיוור כל כך בנוגע למצבו היחסי ולמקורות העושר שלו.

כנגד שיטפון הפסימיזם העצום הזה מתייצב באומץ ספר אחד: "האופטימיסט הרציונאלי" של מאט רידלי, זואולוג במקצועו שספריו הקודמים עסקו בעיקר בביולוגיה. אולי אין זה מקרה שהספר הזה נכתב דווקא על ידי אדם שאיננו כלכלן – עבור כלכלנים התובנות של רידלי מובנות מאליהם, והמרוץ אחרי פרסומים אקדמיים מעודד כלכלנים לכתוב רק על נושאים "מפתיעים" או "חדשניים" ולהזניח תובנות שהן עמוק בתוך הקונצנזוס. בכך מזניחים מרבית הכלכלנים את המלחמה על השכלת הציבור הרחב, שנחשף בעיקר לספרים של "כלכלנים חתרניים" (למשל "23 דברים שלא מגלים לנו על קפיטליזם") ומקבל רושם עקום למדי על העולם שבו הוא חי.

החשיבות של ספרו של רידלי איננה טמונה בהצגתה של תיאוריה חדשנית לגבי העולם או נתונים שלא היו ידועים עד כה. החשיבות היא בתיאור היסטורי בהיר וקריא של מקורות העושר שלנו והסיבות לאופטימיות לגבי העתיד. במדינה כמו מדינת ישראל, שבה התקשורת הכלכלית היא חד צדדית כמעט לחלוטין, חשוב מאוד לומר את המובן מאליו: אנחנו חיים בעידן של שפע שלא היה כמוהו בתולדות האנושית, השפע הזה הוא תוצאה של המסחר, הקפיטליזם והגלובליזציה, ויש סיבות טובות מאוד להאמין שהוא ימשיך ויגדל בעתיד הקרוב – אפילו כאן בארצנו המסוכסכת – אם רק הפוליטיקאים שלנו לא יפריעו לתהליך יותר מדי. חשוב להבין ולהפנים את הנקודה הזו לפני שניגשים להתמודדות עם הבעיות הקיימות.

הגורם המרכזי לאופטימיות של רידלי הוא תובנה כלכלית בת אלפי שנים שאיכשהו מצליחה שוב ושוב לחמוק מהשגתם של "אינטלקטואלים" מחוץ למקצוע הכלכלה: מסחר, חילופים, התמחות הדדית וחלוקת עבודה מייצרים עושר, לא רק במובן הפיזי אלא גם במובן הרוחני והתרבותי. מכיוון שהמסחר, החילופים וחלוקת העבודה רק מתגברים בשנים האחרונות, אין סיבה לחשוב שהם לא ימשיכו לייצר עושר ואושר בקצב גובר והולך.

פעלול הקסם של ריקארדו: כיצד מסחר מייצר עושר?

אחת הדרכים היותר חביבות להדגמת הרעיון הנ"ל פותחה על ידי הכלכלן דיוויד ריקארדו במאה ה-19, ונקראת עיקרון היתרון היחסי. נציג את העיקרון בעזרת דוגמה מספרית פשוטה.

נניח שישנם שני שבטים, אפרים ומנשה, המסוגלים לייצר תפוחים ובננות באופן הבא:

• אדם משבט אפרים מסוגל לייצר בחודש תפוח אחד או בננה אחת
• אדם משבט מנשה מסוגל לייצר בחודש 3 תפוחים או 2 בננות

לבני שבט מנשה יש יתרון מוחלט גם בייצור תפוחים וגם בייצור בננות. טכנולוגיה טובה יותר, אדמות טובות יותר, פועלים חרוצים יותר, איכשהו הם פשוט טובים יותר. היגיון בריא יוביל אותנו למסקנה לפיה לשבט מנשה לא משתלם לסחור עם שבט אפרים מכיוון שהוא כל כך יעיל בייצור מוצרים בעצמו – אך המסקנה הזו שגויה לחלוטין.

נניח שבכל שבט ישנם 100 עובדים, ונניח שחברי השבטים מעוניינים תמיד בכמות שווה של בננות ותפוחים. אם שני השבטים לא סוחרים אחד עם השני, כמה בננות ותפוחים כל שבט יבחר לייצר?

בשבט אפרים ישנם 100 עובדים, כל אחד מייצר בחודש בננה אחת או תפוח אחד, הם רוצים כמות שווה של בננות ותפוחים, ולכן הם פשוט יחלקו את עובדיהם באופן שווה: 50 עובדים ייצרו 50 תפוחים בחודש, ו-50 עובדים אחרים ייצרו 50 בננות בחודש. בשבט מנשה החלוקה מעט יותר מסובכת, אך אם תשחקו עם המספרים תראו שהם מסוגלים לייצר 120 תפוחים בחודש בעזרת 40 עובדים ו-120 בננות בחודש בעזרת 60 העובדים הנותרים, וכך להגיע למספר השווה הגדול ביותר של בננות ותפוחים. אז הנקודות הטובות ביותר שקיבלנו הן (50, 50) עבור שבט אפרים ו-(120, 120) עבור שבט מנשה, שהוא בעל טכנולוגיה עדיפה ולכן עשיר יותר. מה יקרה אם נאפשר מסחר בין השבטים?

יכולים לקרות המון דברים. למשל, השבטים יכולים להגיע ביניהם להסכם הבא:

• בני שבט אפרים ייצרו 100 בננות בחודש בעזרת כל העובדים שלהם
• בני שבט מנשה ישתמשו ב-60 עובדים כדי לייצר 180 תפוחים, וב-40 עובדים על מנת לייצר 80 בננות
• בני שבט מנשה ימכרו לבני שבט אפרים 55 תפוחים בתמורה ל-45 בננות

עכשיו קיבלנו נקודה טובה יותר, שבה לשבט אפרים יש 55 תפוחים ו-55 בננות ולשבט מנשה יש 125 תפוחים ו-125 בננות. קסם! שני הצדדים הרוויחו ממסחר, העושר הכולל בכלכלה גדל – בדיוק ההפך ממה שמספרים לסטודנטים בפקולטות מסוימות באוניברסיטה המתייחסות לכל פעילות כלכלית כאל משחק סכום אפס.

"פעלול הקסם של ריקרדו", כפי שמכנה אותו מאט רידלי, הוא כל כך מפתיע ולא אינטואיטיבי עד שגם היום אנשים רבים העוסקים במדיניות מסחר בין לאומית אינם מבינים אותו, או דוחים את המסקנות שלו מכיוון שהן מתנגשות עם הרגשת הבטן שלהם. "מה הטעם בלייבא את מדי חיילי צה"ל ממתפרות בסין?", הם שואלים, "הרי יש לנו כאן בארצנו הקטנטונת מתפרות מצוינות ופועלים חרוצים!". זה אולי נכון, אבל יש לנו כאן גם מגזר היי-טק חזק שאיננו קיים בסין, ואם ההון וכוח האדם המושקע במתפרות היה מושקע בהיי-טק מצבה של מדינת ישראל היה משתפר.

חשבו על זה כך: נניח שלברון ג'יימס, אחד משחקני הכדורסל הטובים בעולם, הוא גם צבע הבתים הטוב ביותר בארצות הברית. האם משתלם לו, כספית, לצבוע את הבית שלו בכוחות עצמו?  ברור שלא. עדיף לו לשלם למישהו אחר, פחות טוב, שיצבע את ביתו בזמן שהוא משחק כדורסל ומרוויח מיליונים. כך עדיף לשבט מנשה להתמקד יותר בתחום הייצור שבו יש להם יתרון יחסי ולא יתרון מוחלט – תפוחים – ולהשאיר לשבט אפרים את ייצור מרבית הבננות. מדוע? מכיוון ששבט אפרים מוותר רק על תפוח אחד בכל פעם שהוא מייצר בננה, ושבט מנשה מוותר על תפוח וחצי בכל פעם שהוא מייצר בננה. ובאותו האופן, בכל פעם שבעל הון ישראלי משקיע מיליון שקלים במפעל לואו-טק מקרטע המוגן על ידי סובסידיות ומכסים אנחנו מוותרים על מיליון שקלים שהיו יכולים להיות מושקעים במפעל היי-טק מתקדם שאינו זקוק להגנתם של פוליטיקאים על מנת לשלם לעובדיו משכורות גבוהות.

מקורותיה של הקדמה

הדוגמה הפשוטה הזו מייצגת עיקרון כללי יותר, שתקף גם לחילופים בין אנשים פרטיים או לתיאוריות מתקדמות יותר של מסחר בין לאומי שאינן מסתמכות על יתרון יחסי של מדינות אלא על גורמים אחרים: עצם האפשרות למסחר בין גורמים מסוגלת לייצר עושר עבור שני הצדדים. מסחר אינו משחק סכום אפס.

רידלי פותח את ספרו בתיאור היסטורי מרתק של התפתחות המסחר בקרב המין האנושי, מהאדם הקדמון, דרך תרבויות חקלאיות קדומות, הציוויליזציות הגדולות הראשונות והמאוחרות ועד ימינו. בכל נקודה ונקודה בזמן הוא מראה כיצד המסחר היה הגורם שדחף את הציוויליזציה האנושית קדימה, הגורם שהוביל את השינויים הטכנולוגיים – לפחות עד שהגיעו כוהנים, מלכים, פוליטיקאים, בעלי הון או טפילים מסוג אחר כלשהו והצליחו לעצור אותו בניסיונותיהם לסחוט את כל העושר לעצמם. תולדות האנושות לפי רידלי הן מאבקו של האדם העובד והסוחר כנגד כל אותם טפילים שמנסים לדכא את היצירתיות שלו ולחתוך לעצמם נתח מהתוצר שהוא מפיק תחת תירוץ כזה או אחר.

יש כאן נקודה עדינה. לרבים ישנו בראש מודל התפתחות היסטורית שנראה כך: בהתחלה היה האדם הקדמון, ואז הוא המציא כל מני דברים וביניהם את החקלאות, ואז התרחשה המהפכה החקלאית, ואז צצו עוד אנשים חכמים והמציאו עוד דברים כמו ביות בעלי חיים, טחנות רוח או שיטות לבנות אמות מים ענקיות, ואז התרחשה עוד התקדמות, ואז צצו עוד אנשים חכמים והמציאו ספינות חדשות ומנועי קיטור וכך הלאה. על פי "תיאוריה" זו כל התקדמות אנושית היא תוצאה של ממציאים, של התקדמות מדעית או הנדסית, של גאונים אקראיים שצצו להם פה ושם ודחפו את המין האנושי קדימה. התפיסה הזו לא מסבירה הרבה מאוד עובדות היסטוריות: מדוע הרבה מאותם "גאונים אקראיים" היו תמיד מרוכזים באזור גיאוגרפי קטן מאוד בכל תקופה נתונה? מדוע חלקים מסויימים בעולם התפתחו מהר הרבה יותר מחלקים אחרים?

האמת היא שהמסחר הוא התמריץ להתקדמות טכנולוגית. ללא מסחר ההשקעה הנדרשת בהמצאות חדשות פשוט לא שווה את התמורה, וללא העושר שנוצר כתוצאה ממסחר לא יהיה מי שישקיע מלכתחילה. והדבר נכון לא רק לגבי התקדמות טכנולוגית או מדעית, אלא גם לגבי התקדמות ספרותית, פילוסופית, דתית. האנשים המובילים בעולם בכל מדד של תרבות או ידע תמיד הופיעו במדינות הכי "ממוסחרות", בין אם מדובר בארצות הברית של המאה העשרים, בריטניה של המאה ה-19 או בגדד של המאה העשירית. זה לא מקרי, וזו לא איזו שהיא יכולת גנטית עדיפה שמופיעה לה באקראי פה ושם. זה המסחר. עושר חומרי, רוחני ותרבותי נוצר, כפי שטוען רידלי, כאשר "רעיונות עושים סקס", ובשביל שהם יעשו סקס נדרש מסחר וחילופים.

כל התקדמות אנושית בכל תחום שהוא התרחשה רק כאשר נוצר מצב גיאו-פוליטי יציב שאפשר מסחר חופשי של מוצרים, אידיאולוגיות, טכנולוגיות ורעיונות באזור גיאוגרפי גדול מספיק ובקרב קבוצה גדולה מספיק של בני אדם, ללא מעמד חזק מספיק של "טפילים" שינסו להשתלט על העושר. העושר הזה נעלם כאשר אליטה כלשהי עוצרת את המעבר החופשי של רעיונות ומוצרים ומטביעה את החדשנות תחת גלים של בירוקרטיה ומונופולים המוגנים על ידי ממשל מרכזי. "רשימת החידושים שהושגו בידי הפרעונים", כותב רידלי, "מצומצמת ממש כמו רשימת החידושים שהשיגו חברת הרכבות הבריטית (כשהייתה בבעלות המדינה) או הדואר של ארצות הברית". בהתאם לכך גיבוריו של רידלי הם הפניקים שפרשו רשתות מסחר לאורך הים התיכון בתקופות קדומות או היהודים שפרשו רשתות דומות ברחבי אירופה של ימי הביניים, ולא מצביאים מפורסמים וקיסרים שהקימו לעצמם אנדרטאות מרשימות.

מכאן נובעת גם האופטימיות של רידלי לגבי המאה הקרובה. נראה כי בהשוואה לעבר אנחנו חיים כיום בעולם בורגני יותר, ממוסחר יותר, קפיטליסטי יותר, מרושת יותר, שבו לאליטות וותיקות יש פחות כוח לסחוט את העושר ולעצור את המסחר והחילופים. האינטרנט משטח את מגרש המשחקים. המונופולים הוותיקים ששלטו על זרימת המידע קורסים אחד אחרי השני, ובמקומם צצים גורמים חדשים. כמה מהאנשים העשירים ביותר בעולם היום נולדו למשפחות עניות או ממעמד הביניים. זה לא משהו שהיה קיים בעבר, והמגמה הזו צפויה להתעצם. הסטארט-אפיסטים של העתיד, הסופרים של העתיד, המשוררים של העתיד, האמנים של העתיד והפילוסופים של העתיד יצמחו מתוך האתרים המסחריים, הרשתות החברתיות, הפורומים, אתרי התרומות ההמוניות והבלוגים, ולא בדרך המסורתית של תארים מתקדמים באקדמיה, חנופה לבוסים או חיזור אחרי מו"לים ומשקיעים. זה יקרה הרבה יותר מהר: המשוררת החשובה הבאה תנהל בלוג מצליח כבר בגיל שש עשרה, היזם הגדול הבא ימכור מוצרים באי-ביי במקביל לשירותו הצבאי, וראש הממשלה של העתיד יפרסם סטאטוסים פוליטיים שיסחפו אחריו מאות אלפים כבר בגילאי העשרים – ואולי אף אחד לא ידע מהו גילם, מינם או מוצאם האתני בהתחלה מכיוון שעיקר פעילותם תתרחש תחת זהות בדויה. פחות מכשולים תרבותיים, גיאוגרפיים ופיזיים יעמדו בדרכם. רובנו נרוויח מכך. באופן אישי בעולם שלפני הרשתות החברתיות והפורומים היה לי קשה הרבה יותר למצוא חברים בעלי תחומי עניין דומים לשלי, אנשים שאני יכול להחליף איתם רעיונות, מחשבות וידע. הייתי מוגבל יותר ובור יותר. הרשומות שלי בבלוג הן יותר תוצר של חילופי ידע ודעות אינטנסיביים עם אנשים אחרים מאשר תוצר של התבוננות עצמאית, אינדיבידואלית ובלתי תלויה על העולם, וכך אותה "השטחה" של העולם מייצרת עבורי עושר שאיננו פיזי.

ניתן להתבונן בתרשים של התוצר העולמי לנפש, לראות כי הוא עלה דרמטית במאה האחרונה ולהניח עקב כך שהוא ימשיך לעלות באותו אופן בעתיד, אך רידלי עושה יותר מכך: הוא מתבונן בגורמי היסוד לאותה עלייה דרמטית וטוען שהם רק הולכים ומתגברים. הוא לא מכחיש את האפשרות שייתכן שיהיה רע יותר, אך טוען שבעולם מקושר ומרושת יותר יהיה קשה יותר "לכבות את שלהבת החדשנות", כפי שקרה בעבר במקומות שונים. יש סיבות טובות להאמין שהוא צודק, ואחת מהן היא הכישלון העקבי של הפסימיסטים במאות השנים האחרונות.

כישלונותיו של הפסימיזים

הפסימיזם מוכר ספרים מזה זמן רב, הרבה לפני הפריחה של העשור האחרון. כבר בתחילת המהפכה התעשייתית כתב אדם סמית': "רק לעיתים רחוקות קורה שיחלפו חמש שנים בלי שיתפרסמו ספר או חוברת כלשהם המתיימרים להראות בעליל שעושר האומה מצטמק במהירות, שאוכלוסיית הארץ מידלדלת, שהחקלאות נזנחת, שהייצור דועך ושהמסחר מתחסל". הדוגמה הקלאסית לכך היא טענותיו של תומאס מלתוס בנוגע לפיצוץ אוכלוסין ורעב המוני, אך ישנן דוגמאות רבות נוספות המופיעות בספרו של רידלי.

בשנת 1830, בשלהי המהפכה התעשייתית, כאשר המין האנושי החל להתרומם כלפי מעלה לתקופה חסרת תקדים של צמיחה, עושר, בריאות וחינוך להמונים, אזרחים בריטיים חיבלו במכונות חדישות שאיפשרו לייעל את העבודה, התנגדו למסילות הברזל החדשות בטענה שרעש הרכבות יגרום לסוסות להפיל את עובריהן, ודרשו מהפרלמנט הבריטי להגביל את מהירות הנסיעה ברכבות ל-14 קמ"ש. משורר הכתר רוברט סאותי חזה עתיד של אומללות, רעב ודבר – בדיוק באותה התקופה שבה תמותת ילדים החלה לצנוח במהירות, שנים ספורות לפני שנחקקו החוקים הראשונים נגד עבודת ילדים. האינטלקטואלים הבריטים לא ידעו כיצד נראים חייהם של האיכרים בכפרים נידחים, הם מעולם לא טיילו באותם הכפרים, ולכן רמת חייהם של העניים בערים נראתה להם נמוכה. הם נכשלו בלהבין מדוע עזבו צעירים בריטיים את כפריהם ועברו לעבוד במפעלים שבערים, בדיוק כפי שכיום אנשים במערב נכשלים בלהבין מדוע עוזבים צעירים סיניים ואינדונזיים את כפריהם ועוברים לעבוד במפעלים גדולים (רמז: החיים בכפר הרבה יותר גרועים מכפי שנראה בסרטי וולט-דיסני).

גם המעטים שהתנגדו באותה תקופה לתחזיות הפסימיות, כגון המשורר תומס בבינגטון מקולי, הפיקו תחזיות אופטימיות לכאורה שהחטיאו את המציאות העתידית בסדרי גודל שלמים. "איננו יכולים להוכיח באופן מוחלט", אמר מקולי בשנת 1830, "ששוגים אלה האומרים לנו שהחברה הגיעה לנקודת מפנה ושכבר ראינו ימים טובים יותר, אבל כך אמרו כל מי שקדמו לנו ומאותן הסיבות". וכך הם המשיכו לומר, והם ממשיכים עד היום, מאותן הסיבות, ובאופן היסטורי הם כולם – ללא יוצא מן הכלל – טעו.

ואלו אותם האנשים שמדברים כך היום: אינטלקטואלים, סופרים, משוררים ופרופסורים שחדורים בלהט דתי להוכיח שהחברה שבה הם חיים היא מנוונת, מושחתת ונמצאת על סף קריסה. רב המכר המצליח ביותר בשנות התשעים של המאה התשע-עשרה היה הספר "ניוון" מאת מקס נורדאו (ממייסדי ההסתדרות הציונית העולמית ומנסח תוכנית בזל), המצייר תמונה של חברה המצויה בהתמוטטות מוסרית בגלל פשיעה, הגירה ועיור. רב מכר אחר משנת 1901 בשם "החיים הפשוטים" טען כי בני האדם מאסו בחומרנות ושואפים לחזור לחוות החקלאיות. רבים האמינו, בהתאם לטענותיה של תנועה האאוגניקה, שעתידו של המין האנושי בסכנה עקב התרבות יתר של העניים והפחות אינטליגנטים (ציוני IQ של תלמידים נמצאים בעלייה מתמדת כבר עשרות שנים). בשנת 1918 חזה הנרי אדמס בספרו "החינוך של הנרי אדמס" את התמוטטות הציוויליזציה, בשנת 1923 חזה אוסוולד שפנגלר את דעיכת העולם המערבי ברב המכר שלו "שקיעת המערב", בשנות השלושים והארבעים הפציע ג'ורג' אורוול עם ספריו הדיכאוניים בנוגע לעתיד טוטאליטרי והריקנות של העידן הטכנולוגי, וכך הלאה בכל עשור ועשור, בכל פעם המציאו איומים חדשים על עתיד האנושות.

"במשך מאתיים שנה", כותב רידלי, "זכו הפסימיסטים בכל הכותרות, למרות שהאופטימיסטים צדקו לעיתים קרובות הרבה יותר". והדוגמאות ממשיכות. רידלי מדבר בספרו על תחזיותיה של רייצ'ל קורסון בספרה "אביב דומם" (1962) לסרטן המוני (שכיחות מקרי הסרטן והתמותה מהם פחתו מאז באופן משמעותי), על האיומים בגשם חומצי ועוד. כמה פעמים שמעתם על דאגות בנוגע לכמות המזון שהעולם מסוגל לייצר? מלתוס לא היה היחיד שהוטרד מהעניין. בשנת 1967 פורסם רב המכר "רעב, 1975!" מאת ויליאם ופול פדוק, שבו נטען כי מצרים, האיטי והודו מצויות כבר מעבר לסף ההצלה ויש להניח להן לגווע ברעב. בשנת 1968 יצא לאור רב המכר "פצצת האוכלוסייה", במסגרתו טען פול ארליך (זוכה פרס מקארתור) כי בשנות השבעים והשמונים מאות מיליוני בני אדם ירעבו למוות והאנושות תצטמצם לשני מיליארד איש. אלו לא אנשים קיצוניים שכתבו ספרים זניחים. בשנת 1974 קבע מומחה הסביבה לסטר בראון שהגענו לנקודת מפנה, וחזה שהחקלאים "לא יוכלו לעמוד עוד בביקוש הגובר". זה לא קרה. בשנת 1981 הוא טען ש"חוסר הביטחון התזונתי הגלובלי נמצא בעלייה". הוא לא היה בעלייה. ב-1984 לסטר בראון הכריז כי "המרווח הצר בין ייצור המזון וגידול האוכלוסייה ממשיך להתכווץ". גם זו הייתה טעות, כמו גם שתי הכרזות נוספות שלו בסגנון משנת 1989 ושנת 1994. הייתם מצפים שבשלב מסוים הוא יפנים את העניין ויפסיק לחזות תחזיות… אבל לא, ב-2007 הוא שוב פעם זינק עם אותה התחזית הוותיקה. וב-2008 חזר פול ארליך וחזה שוב עלייה בשיעורי התמותה בעתיד הקרוב. ובינתיים, בעולם האמיתי, הרעב הולך ונכחד.

בשנת 1992 חתמו מנהיגי העולם בועידת האום בריו דה ז'נירו על "אג'נדה 21": "האנושות עומדת בפני רגע מכריע בתולדותיה. אנו ניצבים נוכח הנצחה של הפערים בין אומות ובתוכן. נוכח החמרת העוני, הרעב, המחלות והבורות, והידרדרות נמשכת של המערכות האקולוגיות שרווחתנו תלויה בהן". בעשור שלאחר מכן הייתה הירידה החדה ביותר בהיסטוריה בעוני, ברעב, בתחלואה ובבורות. בשנת 1995 אחד הסופרים האהובים עלי, ג'ארד דיימונד, טען כי "עד שבני הצעירים יגיעו לגיל הפרישה, מחצית המינים הביולוגיים בעולם ייכחדו, האוויר יהיה רדיואקטיבי והימים יהיו מזוהמים בנפט". בפועל התחזיות האלו לא קרובות להתגשם: קצב הכחדת המינים הביולוגיים מחטיא אותן במרווח גדול, תאונות גרעיניות וניסויים גרעיניים הצטמצמו במידה ניכרת, וגם כמות הנפט שנשפכת לים נמצאת בירידה מתמדת.

גם בנושא משאבי הטבע עולות דרך קבע תחזיות אפוקליפטיות, למרות שכידוע תקופת האבן לא הסתיימה בגלל מחסור באבנים, וסביר מאותה הסיבה שתקופת הנפט לא תסתיים בגלל מחסור בנפט. בתחילת שנות השבעים פותח מודל ממוחשב מורכב בשם "world3" שניסה לחזות את כושר הנשיאה של משאבי כוכב הלכת שלנו והגיע למסקנות פסימיות למדי. בדו"ח "גבולות הצמיחה" שנכתב בעקבות ניסוי זה נטען כי עד 1992 יחוסלו המאגרים הידועים של אבץ, זהב, בדיל, נפט וגז טבעי. במציאות אנחנו אפילו לא קרובים לשם. בשנת 1990 זכה הכלכלן ג'וליאן סיימון ב 576 דולרים בהתערבות עם פול ארליך (שהזכרתי לפני כן) על מגמות מחירי חמישה סוגים של מתכות שארליך טען שהן הולכות לאזול. תחום נפוץ נוסף הוא התחום האקולוגי, וכאן סוקר רידלי נושאים רבים כגון זיהום אוויר ומים, גשם חומצי ועוד. בחלק מהמקרים התופעות המדאיגות היו אמיתיות והתגובה עבורן הייתה חשובה (למשל החור באוזון), אבל בדרך כלל הייתה הגזמה פראית בתחזיות לכיוון הפסימי, וכנ"ל לגבי החשש ממגיפות ענק ונושאים נוספים.

ומה יש לנו היום? ובכן, רידלי מתייחס גם לשני נושאים עכשוויים באופן ספציפי – לשינויי האקלים הצפויים ולמצבה של אפריקה – אבל אני אעצור כאן על מנת להשאיר לכם סיבות לרכוש את הספר. בהחלט ייתכן שתחזית פסימית כזו או אחרת היא מוצדקת, בהחלט ייתכן שיום אחד האנושות תהרוס את המערכת האקולוגית שמקיימת אותנו, אבל מדובר בנושאים מסובכים שאנחנו לא מבינים עד הסוף והניסיון ההיסטורי המועט שיש לנו מצביע על כך שהמומחים נוטים להיות פסימיים באופן מוגזם. רידלי איננו טוען שאסור להתריע בפני סכנות ולפעול על מנת לעצור אותן ובהחלט ייתכן שחלק מהתחזיות הפסימיות לא התגשמו פשוט מכיוון שאנשים קמו ופעלו בהתאם, אבל במקרים רבים ההתרעות מוגזמות ובהתאם לכך אנשים ומדינות משקיעים זמן, כסף ואנרגיות שיכלו להיות מנותבים באופן חכם יותר.

ישראל

מגמת השיפור המתמיד שעברה על כל העולם המערבי ומרבית העולם הלא-מערבי מאז סוף מלחמת העולם השנייה לא פסחה על מדינת ישראל. החיים כאן, על פי כל מדד אובייקטיבי, הולכים ומשתפרים בעקביות מדי עשור (אם כי בין השנים 2000-2010 באמת היה דשדוש מסוים בשכר). בגדול המגמות דומות למגמות במדינות אחרות, גם בנושאים כגון שיעור המשכילים, מדדי בריאות, ביטחון תזונתי, ואחוזי הבעלות על מחשבים אישיים או רכבים. רצוי גם לזכור שמדדים כגון שכר ריאלי או תוצר לנפש לא תמיד משקללים באופן מלא שיפורים טכנולוגיים שהופכים את חיינו לטובים הרבה יותר.

נכון, עליית מחירי הדיור של השנים האחרונות פגעה באותו פלח של אזרחי מדינת ישראל שיצא להם להגיע בדיוק בשנים האלו לגיל שבו רוכשים דירה ראשונה (אם כי היא עזרה לחלק מהוריהם), אבל מגמה מדאיגה זו לא סותרת את זה שהחיים של אנשים בני 30 היום בישראל – אפילו אם הם מתגוררים בדירה שכורה – טובים הרבה יותר מחייהם של אנשים בני 30 בישראל של שנת 1990: הם מרוויחים יותר ביחס למחיריהם של פחות או יותר כל המוצרים שאינם הדירה שדפני ליף רצתה לשכור מעל שדרות רוטשילד, הם טסים יותר לחו"ל, רואים יותר סרטים, הולכים יותר למסעדות, קונים מכונית ראשונה בגיל מוקדם יותר, משלמים הרבה פחות על מוצרי אלקטרוניקה הרבה יותר טובים, נהנים ממגוון רחב יותר של מוצרים בסופרמרקט, מקבלים שירותי בריאות טובים יותר, ורובם כבר לא מסתובבים ברחוב עם פאוצ'ים מכוערים או איפור מגוחך.

אך מה בנוגע לעתיד?

הטיעונים של מאט רידלי יחסית משכנעים כאשר הם מתייחסים לכדור הארץ בכללותו, אך קשה יותר להחיל אותם בנפרד על כל מדינה ומדינה בעולם. למשל לגבי הזדקנות האוכלוסייה רידלי מעודד מהגידול בילודה בשנים האחרונות בארצות הברית ובמספר מדינות אחרות, אך אין לו משהו אופטימי לומר על מדינות שממשיכות להזדקן באופן דרמטי כגון יפן או גרמניה. ישנן מדינות אפריקאיות שהמדדים הכלכליים עבורן נמצאות במגמת הידרדרות בעשורים האחרונים. ומה בנוגע למגמות הדמוגרפיות המתבטאות בגידול במשקלן של אוכלוסיות עניות ובעלות נטייה לקיצוניות דתית במדינת ישראל? לעתיד הסכסוך הישראלי-פלסטיני? לחוסר היציבות הפוליטי ההולך וגדל בשנים האחרונות?

היקפו ומורכבותו של הדיון בנוגע לעתידה של מדינת ישראל חורגים מהנושא של הרשומה הנוכחית, אך רצוי לזכור שגם הטיעונים החיוביים של רידלי תקפים לגבי ארצנו הקטנטונת. תחזיות עבר פסימיות לגבי עתידה של מדינת ישראל, כגון טענתו של פרופ' ארנון סופר משנת 1987 כי בשנת 2000 יהיה רוב ערבי במדינה, התגלו בדיעבד כמופרכות בגלל תופעות בלתי צפויות בהיקפן כגון הירידה בשיעורי הילודה באוכלוסייה הערבית והעלייה מברית המועצות. פרשיות שחיתות הממלאות את עמודי העיתונים בשנים האחרונות (ובימים האחרונים) מעידות יותר על גידול בחשיפה ובטיפול המשטרתי מאשר על גידול בשחיתות. וכמובן, האינטרנט נמצא גם כאן, וביחד איתו הגידול בחילופים, בידע, ברעיונות ובאפשרויות ההצלחה של יזמים ממדינות קטנות ושוליות יחסית.

יש גם כאלו שיפסידו מהעידן החדש. בעלי מקצוע שרווחיהם נבעו ממונופול כלשהו על ידע – עיתונאים, מתווכים, מומחים למיניהם – יפגעו באופן קשה. רבים מהם כבר על סף קריסה. רידלי חוזה כי ארגונים בירוקרטיים גדולים כגון מדינות ותאגידים רב-לאומיים לא יעמדו בתחרות, יקרסו וייעלמו. זרימה חופשית של ידע לא תאפשר למשטרים דיקטטוריים לעבוד על אזרחיהם לאורך זמן, ולא תאפשר גם למשטרים דמוקרטיים לנסות להשתמש בפערי מידע על מנת – סתם דוגמה היפותטית – לשכנע את אזרחי מדינת ישראל שהעולם אנטישמי, שהחיים כאן מושלמים ושלא כדאי להם לשקול חס וחלילה להגר לברלין. עצם עיקרון הלאומיות יפגע. צעירים בישראל היום לרוב יודעים אנגלית טוב יותר מהמבוגרים וחשופים לתרבות זרה במינונים גבוהים יותר, בהחלט ייתכן שמגמות שיתרמו לאיכות החיים שלנו כפרטים יפגעו במדינת ישראל וביכולותיה לשמור על תרבות ושפה ייחודית.

וייתכן שלא. מדינת ישראל הוקמה על ידי אופטימיסטים-רציונאליים שקראו את ספריו שופעי האופטימיות של בנימין זאב הרצל וחלמו על עולם טוב יותר. מאז סוף שנות התשעים נראה כי הלך הרוח הנפוץ כאן הוא פסימי, אבל האם הפסימיות הזו מוצדקת? החברה הישראלית כיום היא צעירה ודינאמית באופן יוצא דופן. למרות כל הפרסומים השליליים ההגירה למדינות אחרות עדיין נמוכה יחסית – הצעירים רוצים להישאר כאן, ורבים מהעוזבים רואים בהגירה עניין זמני ומעוניינים לחזור. מצבם של המגזרים החלשים בחברה, בעיקר החרדים והערבים, הולך ומשתפר. שיעורי ההשכלה שלהם בעלייה, שיעורי הילודה בירידה, שיעורי העוני האבסולוטי בירידה. מאז האינתיפאדה השנייה ובניית הגדר מספר ההרוגים כתוצאה מהסכסוך הישראלי-פלסטיני הולך ופוחת. האינדיקאטורים הכלכליים בסך הכל חיוביים למדי, בטח שביחס למדינות אירופה. הסוציאליזם המפא"ינקי המושחת שהיה מלווה ב"קפיטליזם של מקורבים" הולך ומפנה את מקומו למשטר כלכלי שפוי וחופשי יותר. מאז המחאה החברתית הציבור הפך למעורב יותר, והשיח הפוליטי נוטה סוף סוף לכיוון הכלכלי על חשבון הקשקשת האינסופית בנוגע לשלום וביטחון (שלא הביאה עד כה לא שלום ולא ביטחון). נו, אולי.

אני כותב את הדברים האלו ומתקשה לשכנע את עצמי. קשה לפתח נקודת מבט אובייקטיבית על העולם, להפריד בין עובדות לרגשות. קשה להתעלם מהתעמולה הפסימית השופעת שמספקים לנו עיתונאים וסופרים. גם אני פרסמתי בעבר רשומות פסימיות בנוגע לעתיד (למשל כאן). ולכן ספרו של מאט רידלי חשוב גם אם הוא מוטעה לחלוטין: הוא מאפשר לנו לצאת לרגע מאותו הלך רוח מדוכדך ולנסות ולהסתכל על הדברים מנקודת מבט חדשה. ונקודת מבט חדשה, לדעתי, היא הדבר הטוב ביותר שאתם יכולים לרכוש לעצמכם לשבוע הספר, או בכלל.

"המאבק בעוני הוא מטרה לאומית שאין נעלה ממנה", כותב אלי אלאלוף, ראש הוועדה למלחמה בעוני בתחילת הדוח שמסכם את עבודת הועדה ומתפרסם בימים אלו, "הוצאתו של אדם מתהומות העוני והמצוקה היא ערך עליון". לפי נתוני הביטוח הלאומי יותר מ- 1.75 מיליון מאזרחי ישראל הוגדרו עניים בשנת 2012, מהם 817 אלף ילדים עניים. בדיון הציבורי בישראל, כאשר עוסקים בעוני הכוונה היא לעוני יחסי: קו העוני מוגדר כמחצית ההכנסה הפנויה לנפש, ועומד על כ-7,219 ₪ בחודש למשפחה בת ארבע נפשות. 19.4% מהמשפחות בישראל הוגדרו כעניות בשנת 2012 – שיעור גבוה יותר כמעט מכל מדינות המערב. מדינת ה-OECD הקרובה ביותר לישראל בעניין זה היא מקסיקו, עם שיעור של 20.9% מהמשפחות המוגדרות כעניות. ישראל ומקסיקו, שתי ארצות כל כך שונות אחת מהשנייה, ובכל זאת, שיעור כמעט זהה של עניים. מהו המספר הזה? מיהם האנשים העומדים מאחוריו?

ישראל

עיתונאים רבים כותבים על שיעורי העוני בישראל בשנים האחרונות אך רק כתבות ספורות עסקו באנשים העומדים מאחורי המספרים – בעניים. אחת מהן פורסמה בשנה שעברה באתר Ynet.

הכתבה מתחילה עם סוזן פרץ, בת 80, אלמנה מזה 11 שנים ללא ילדים, המתקיימת מקצבת ביטוח לאומי ועוד 1,200 ₪ מקרן ביטוח על שם בעלה. היא מתגוררת בבאר שבע, בדירת עמידר בקומה השלישית ללא מעלית, ומשלמת עליה כחמש מאות ₪ בחודש. לאחר מכן אנחנו עוברים ליחזקאל ורחל קפויה בני ה-34 ולשמונת ילדיהם. משפחת קפויה מתגוררת בדיור ציבורי בתל אביב, בדירת 2.5 חדרים, ומתקיימת מהכנסותיו של הבעל (4,500 ₪ בחודש) והבטחת הכנסה לאישה במקום דמי מזונות שבעלה לשעבר אינו משלם לה (2,700 ₪ בחודש). אחריהם אנו חוזרים לבאר שבע, לדירת עמידר נוספת שבה מתגורר אוטו גולדמן, בן 80, אלמן שאין לו קשר עם ילדיו. גולדמן מתקיים מקצבת זקנה ומרנטת ניצולי שואה. האדם הרביעי בכתבה אינו מוזכר בשמו המלא, בדומה לאוטו גולדמן ולסוזן פרץ גם הוא אלמן ללא ילדים (בן 87), המתקיים מקצבת זקנה ורנטת ניצולי שואה ומתגורר בדירת 3 חדרים בכפר שלם שבתל אביב. המשפחה האחרונה שנסקרת בכתבה היא משפחת כהן: נורית ויאיר כהן הם זוג בגילאי השישים המכניסים ביחד כ-9,000 ₪ המורכבים מקצבת הנכות של הבעל וממשכורת האישה, ויש להם שלוש בנות מאומצות ועוד ארבעה בנים שאינם מתגוררים בבית. הם גרים בדירת 3 חדרים בכפר שלם שבתל אביב.

חייהם של כל האנשים הללו ואחרים הדומים להם בהכנסותיהם אינם קלים. הם נדרשים לחשוב פעמיים לפני כל הוצאה, לקצץ בצריכת מזון או תרופות יקרות, ולגור בדירות קטנות בשכונות מוזנחות יחסית. אני לא רוצה להיכנס כאן לשאלת האחריות האישית, לשאול מדוע הורים המרוויחים כל כך מעט מתעקשים להביא ילדים רבים לעולם, או מדוע ילדיהם של אנשים זקנים ובודדים אינם תומכים בהוריהם. זו לא המטרה של הרשומה הזו. במקום זאת, אני רוצה להציג בפניכם את עניי מקסיקו – אותה מדינה-תאומה לישראל ששיעורי העוני שלה כל כך דומים לשלנו.

מקסיקו

מקסיקו היא לא המדינה הכי ענייה בעולם (למעשה היא המדינה השנייה הכי עשירה בדרום אמריקה). רק 2% מתוך 120 מיליון תושביה מרוויחים פחות מ-"קו העוני הבין לאומי", העומד על כדולר ורבע ליום, כמאה ושלושים שקלים לחודש. במדינות אפריקאיות השיעור הזה גבוה בהרבה. ובכל זאת, במקסיקו ישנם עניים.

 מאמר בעיתון "האפינגטון פוסט" מתאר את חייה של החקלאית בת ה-45 אוליבה זוניג'ה, המתקיימת מהכנסה של 117 דולרים (כ-390 ₪) לחודש ומגדלת תירס בחצר קטנה. ילדיה עזבו את הבית, בעלה עובד במרחק של שעתיים נסיעה במקסיקו-סיטי וחוזר הביתה פעם בשבועיים. שלושים אחוזים מהתושבים בעיר שבו היא גרה חיים ב"עוני קיצוני", המוגדר באזור ה-300 ₪ בחודש עבור אזורים עירוניים. מרבית התושבים מובטלים. סרטון קצר שמצאתי מתאר את חייו של חואן, ילד קטן המתגורר עם משפחתו במזבלה. חואן, הוריו ואחיו עובדים 12 שעות ביממה באיסוף בקבוקים ופחיות למחזור ברחבי המזבלה על מנת למכור אותם תמורת גרושים. לעיתים הם מוצאים אוכל רקוב שנזרק ומוסיפים אותו לארוחת הערב היומית, אותה הם אוכלים בצריף רעוע העשוי מחומרים שנמצאו במזבלה. חואן ככל הנראה יהיה הראשון במשפחתו שילמד קריאה וכתיבה. קל למצוא סרטונים נוספים דומים לזה. כמעט בכל מדינה בעולם ניתן למצוא משפחות עניות אבל במקסיקו 9% מהאוכלוסייה חיים ב"עוני קיצוני", ו-42% מהאוכלוסייה חיים מתחת לקו העוני הלאומי.

כיצד נראית ההשוואה בין ישראל למקסיקו לפי מדדים אחרים מלבד שיעורי עוני? על פי נתוני ה-OECD לשנת 2011, תמותת התינוקות במקסיקו הייתה 13.6 מיתות לכל אלף לידות, לעומת 3.5 בישראל. מספר המיטות בבתי חולים היה 1.7 לכל אלף תושבים, לעומת 3.3 בישראל. תוחלת החיים הממוצעת במקסיקו הייתה 74.2 שנים, לעומת 81.8 בישראל. נכון לשנת 2012 שיעור האזרחים שמרגישים בטוח ללכת בלילה לבד באזור מגוריהם היה 55% במקסיקו, לעומת 64% בישראל. שיעור מעשי הרצח פר 100,000 איש בשנת 2012 היה 1.8 בישראל לעומת 21.5 במקסיקו. שיעור מעשי השוד פר 100,000 איש בשנת 2010 היה 40 בישראל לעומת 607 במקסיקו. במדדי שחיתות בין לאומיים ישראל הגיעה בשנת 2013 למקום 36, אחרי מדינות מפותחות רבות, אך מקסיקו במקום 106. בעיר הבירה מקסיקו-סיטי ישנם כ-13,000 "ילדי רחוב", מתוכם 95% חוו לפחות מפגש מיני אחד עם מבוגר במסגרת זנות, וההערכה היא כי במדינה כולה ישנם כ-16,000 ילדים המועסקים בזנות דרך קבע. 14% מהילדים מתחת לגיל 5 במקסיקו סובלים מבעיות התפתחות עקב תזונה לקויה. ואפשר להמשיך עוד ועוד.

נעזוב לרגע את המספרים – בואו נביט בתמונות. כנסו למאמר ב-Ynet שהזכרתי, עברו על התמונות שם, שימו לב לבתים שבהם מתגוררים האנשים, לחפצים המקיפים אותם. ועכשיו ראו את התמונות הבאות ממקסיקו שמצאתי בחיפוש מהיר: אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש. האם יש בכלל מקום להשוואה בין שתי המדינות? אולי רק אם נבקר את יישובי הפזורה הבדואית בנגב (המהווים שיעור קטן מאזרחי ישראל) נבחין בתמונות דומות – וגם הבדואים זכאים למערכת רווחה סוציאלית ומערכת בריאות שרוב מכריע מבין המקסיקנים יכולים רק לחלום עליהן.

אבל שיעורי העוני בישראל בשנת 2011 היו גבוהים יותר מאשר במקסיקו, ובשנת 2012, כאמור, דומים מאוד. ולא רק מקסיקו. לפי "ספר העובדות העולמי" של ה-CIA שיעורי העוני בישראל גבוהים יותר משיעורי העוני בפקיסטן, מצרים, איראן והגדה המערבית. ומדינת ישראל איננה היחידה שנמצאת בבעיה. זוכרים את השאלה שבכותרת הרשומה הזו? אז הנה התשובה: בהולנד, דנמרק וקנדה, כמו גם בארצות מערביות רבות אחרות, שיעורי העוני גבוהים יותר מאשר בסרביה, קזחסטן, תאילנד ואזרבייג'ן. מדובר בארבע ארצות עולם שלישי עם שיעורי עוני יחסי נמוכים במיוחד. גם במדד ג'יני המודד אי-שוויון המערב לא נראה טוב – לפי נתוני הבנק העולמי מצרים, פקיסטן, אתיופיה, קזחסטן ואוקראינה הן יותר שוויוניות מצרפת, קנדה, הולנד ומדינות מערביות נוספות. נפלאות הסטטיסטיקה היחסית. אם היו מציגים בהשוואות בין לאומיות את המדד הזה עבור כלל מדינות העולם, לא רק עבור מדינות ה-OECD, התוצאות היו נראות מגוחכות וחסרות משמעות ואף אחד לא היה מתייחס אליו ברצינות.

האנשים הטובים

לאור ההבדלים הברורים בעוני בין מקסיקו לישראל ובין קזחסטן להולנד קשה להבין את משמעותו של המספר הזה שבו מדינת ישראל נבדלת לרעה, את המשמעות של שיעור העוני היחסי. מדוע מדדי עוני יחסי ואי שוויון תופסים מקום בולט כל כך בדיון הציבורי במדינת ישראל? מדוע אנחנו מוכנים לשעבד את מדיניות הממשלה ואת המערכת הכלכלית שלנו למספרים האלו, להקים עבורם וועדות-ענק מתוקשרות ולהשקיע מיליארדים בהפחתתם?

התשובה פשוטה: ישנם אנשים טובים רבים במדינת ישראל.

האנשים הטובים רוצים לעשות מעשים טובים. עשיית מעשים טובים גורמת לאנשים הטובים להרגיש טוב עם עצמם. האנשים הטובים אינם רוצים להסתבך: הם לא רוצים להילחם נגד קבוצות כוח חזקות, הם לא רוצים להתעמק בנושאים מורכבים כגון הריכוזיות במשק, והם לא מעוניינים להיות שנויים במחלוקת. הם רק רוצים לעשות מעשים טובים, ומה יכול להיות טוב יותר מאשר לעזור לאוכלוסיות החלשות ביותר בחברה הישראלית?

חייהם של עניי ישראל שהזכרתי בתחילת הרשומה אינם קלים. לא תזיק להם עזרה. לגבי הצעירים מבינם ניתן עוד לטעון שקצבאות פוגעות בנטייה לצאת ולעבוד, אבל לגבי מבוגרים חסרי ילדים? מה יכול להיות טהור ונכון יותר מאשר להגדיל את קצבאות הזקנה ולסבסד דיור ציבורי עבורם? איך ייתכן שאנשים כמוני או כמו פקידי משרד האוצר מעיזים בכלל לטעון שיש נושאים חשובים יותר? האנשים הטובים אינם מבינים זאת. הם בסך הכל רוצים להפחית את מנת הסבל, להפיץ אושר בעולם. 

הלוואי שהיה ניתן לפתור בכסף את הבעיות המבניות החמורות ביותר בכלכלת ישראל, הלוואי שהרחבת תקציבי הרווחה הייתה מסוגלת להפוך אותנו לשבדיה. אבל היא לא. התוצר לנפש בשבדיה יישאר גבוה יותר בכ-40% מהתוצר לנפש בישראל גם אם נכפיל את תקציבי הרווחה, גם אם נכפיל את המיסים וגם אם נכפיל את כמות הדירות הציבוריות. פרודוקטיביות העבודה בישראל תישאר נמוכה, התשתיות יישארו מפגרות, המחירים יישארו גבוהים, השירות הציבורי יישאר רקוב ומושחת, וממשלת ישראל תמשיך לתפקד כוועדה של קבוצות לחץ המחלקות למקורביהן את נתחי הכלכלה.

העיסוק בעוני ובאי שוויון הוא לא יותר ממסך ערפל המאפשר לעוסקים בו להרגיש טוב עם עצמם ובו זמנית להתרחק מעיסוק בנושאים שנויים במחלוקת, לברוח מנתונים בעלי משמעות, ממלחמות אמיתיות ומקשיים של ממש. להתווכח עם האוצר על כסף זה קל – מה שלא תהיה תוצאת הוויכוח, האנשים הטובים יישארו טהורים וטובים וירגישו נפלא עם עצמם. התקשורת והציבור יעריצו אותם, הם הרי עושים עבודת קודש. הם האנשים הטובים. אבל דווקא ביום כזה, כשמתפרסם דוח שכזה, מישהו צריך גם לשחק את תפקיד האיש הרע ולומר את האמת: אנחנו לא מקסיקו, אנחנו לא קרובים למקסיקו, לעולם לא נהיה קרובים למקסיקו, ובמדינת ישראל אין 1.75 מיליון עניים לפי שום הגדרה סבירה, הגיונית ורציונאלית של "עוני".

לא רואים הרבה אנשים שפויים בימים האחרונים. אני מטייל בארץ רחוקה, קורא חדשות מישראל, עובר על המאמרים, מתעדכן ברשתות החברתיות, מחפש אותם ולא מוצא.

איפה האנשים האלו שמסוגלים להבין מדוע רשתות תקשורת זרות מסקרות את המצב בעזה – היכן שאזרחים מתים בהמוניהם – באינטנסיביות רבה יותר מאשר את המצב בישראל, ובכל זאת חושבים שטוב שיש לנו את מערכת כיפת ברזל? היכן נמצאים כל האנשים שמסוגלים להרגיש עצב כאשר ילדים נהרגים ונפצעים ללא קשר למוצאם האתני של אותם הילדים, ולא מרגישים צורך עז ומיידי לדחוף את המשפט "אבל זה באשמת החמאס"? היכן מתחבאים כל הישראלים שיודעים שצה"ל הוא צבא מוסרי ושחייליו לא טובחים בפלסטינים להנאתם, ובכל זאת לא מאמינים לכל מילה שמוציא דובר צה"ל מפיו? איפה כל האנשים שמאמינים שגם הפלסטינים אשמים במצבם במידה רבה, ובכל זאת לא תומכים בסגירת אספקת החשמל לרצועת עזה כולה? היכן הם כל האנשים שלא בטוחים שניתן להגיע עם הפלסטינים להסכם שלום, אבל אינם חושבים שהאופציה החלופית היא מדינה שבה למיליוני אזרחים אין זכות הצבעה לרשות המחוקקת האחראית לחייהם? לאן נעלמו כל הגברים והנשים שמסוגלים להתעצבן באותה המידה גם על חנין זועבי וגם על דני דנון כשהם מדגימים בשידור חי עד כמה נמוך הרף התחתון לאינטיליגנציה בכנסת ישראל כיום?

האם נכחדו כל הישראלים שאינם בטוחים בעצמם? שלא חושבים שיש ברשותם פתרון יחיד ומושלם למצב שאליו נקלענו? שאינם מאמינים באמונה שלמה וודאית כמו ברזל מלובן באש שהם ורק הם צודקים וראש הממשלה והשרים והאלופים והפרשנים והמומחים וכל שאר אזרחי המדינה פשוט חלשים, טיפשים או לא החלטיים מספיק על מנת לעשות את הדבר היחיד הנכון? כל האנשים האלו שלא חיים בתוך תיבת תהודה אטומה לרעשים מבחוץ, שכל מה שניתן לשמוע בתוכה זה את אותם ההדים חוזרים על עצמם שוב ושוב ושוב?

האם הם כבר ירדו מהארץ?

כי אני זוכר אז, כשעליתי על המטוס, בסך הכל לפני שבוע וחצי, שהיו די הרבה ישראלים שפויים. אני לא יודע בוודאות, אבל הייתי מעריך את מספרם בשישה או שבעה מיליון איש, אולי יותר. למשל, אני זוכר את נהג המונית שהסיע אותי לשדה התעופה. דיברנו על הנער הערבי שנרצח והנהג אמר שזה לא בסדר, והסכמתי, ושתקנו – כי לאנשים שפויים אין עוד מה לומר במקרה שכזה. להיכן נעלם נהג המונית הזה? אנשים לא שפויים היו אומרים לכם שכל הימניים כאלו, או שכל הדתיים כאלו, או שזה בכלל בסדר גמור ומגיע לכל הערבים למות, ומה אנחנו מתעסקים עם זה, ולמה אף אחד לא מדבר על סוריה, ובכל מקרה, כך או אחרת, זה מוכיח את זה שהם צדקו לאורך כל הדרך. האנשים השפויים לא חושבים שכל דבר שקורה מוכיח את צדקתם. בדרך ככלל הם פשוט שותקים בעצב.

אני לא בארץ עכשיו לצערי אז אני לא יכול לראות אותם, אבל אני מנחש שזה מה שהאנשים השפויים עושים כרגע – יושבים להם אי שם במרחק לא גדול מחדר מוגן, ושותקים בעצב. לפעמים אני רואה שהם מעלים איזה שהוא משהו לא קשור לפייסבוק, מנסים להסיח את דעתם מהמצב. מקשקשים על המונדיאל. אין להם משהו חשוב או חזק במיוחד לומר. הם לא נכנסים אל הויכוחים הפוליטיים כי הם לא בטוחים מהו הדבר הנכון לעשות. הם לא מתנגדים למבצע, אבל הם חוששים מתוצאותיה של כניסה קרקעית. הם מקווים שאלופי צה"ל יודעים מה הם עושים. הם היו רוצים להפיל את החמאס, אבל הם לא בטוחים שזה אפשרי או שהמצב ישתפר לאחר מכן. אולי הם אפילו מרוצים מההססנות של בנימין נתניהו. הם בעיקר עצובים, ושותקים.

הלוואי שזה לא היה כך.

הלוואי שהאנשים השפויים לא היו שותקים. הלוואי שהם היו קמים, ביחד, ויוצאים מהבית, ועומדים כגוף אחד, מיליונים רבים רבים של אנשים, מכל שכבות האוכלוסיה ובכל הגילאים, כנגד הקיצוניים מימין ומשמאל, ופשוט אומרים להם שיסתמו כבר את הפה כי נמאס לשמוע אותם חוזרים על אותן השטויות שוב ושוב, ואז הקיצוניים היו מבינים שהם בעצם מיעוט זניח, שהם אלו שלבד, ואז אולי הם היו קצת פחות בטוחים בעצמם, קצת פחות יהירים, קצת יותר צנועים… האם הקיצוניים בכלל מסוגלים להשתנות? אינני יודע, אולי חלקם היו שפויים פעם, אולי חלקם היו שפויים לפני שבוע וחצי.

הלוואי.

זה ככל הנראה לא יקרה. יש שיאמרו שהרוב השפוי בישראל בכלל איננו רלוונטי – כפי שהרוב השפוי בעולם הערבי לא היה רלוונטי בפיגועים במגדלי התאומים, כפי שהרוב השפוי בגרמניה הנאצית, ברוסיה הסטאלניסטית או ביפן האימפריאליסטית לא היה רלוונטי, וכך לגבי כל תקופה אחרת שבה קבוצה קטנה ונחושה של אנשים בטוחים בעצמם דרדרה מדינות שלמות לעבר התהום. גם אז הרוב השפוי והלא-בטוח בעצמו ישב ושתק בעצב.

יותם לא נראה לי עצוב בשיחות הסקייפ שניהלתי איתו ועם אמא שלו. הוא מסתגל. ילדים בני ארבע מסתגלים לכל דבר, הם לא זקוקים לכל הפסיכולוגים האלו שמנסים לדחוף להם. הם אופטימיים מטבעם.

לפעמים נראה לי שדווקא אנחנו, המבוגרים השפויים, זקוקים לפסיכולוגים או לפסיכיאטרים, שירשמו לנו איזה כדור שיהפוך אותנו לאופטימיים ושמחים ובטוחים בעצמנו כמו כל אותם אנשים לא שפויים שזועקים בקולי קולות את דעתם. אנחנו זקוקים למישהו שישכנע אותנו שלא השתגענו, שימנע מאיתנו להשתגע, שיגיד לנו שישנם עוד אנשים שפויים כמונו שפשוט שותקים בעצב ולכן לא שומעים אותם. מישהו שיבטיח לנו – כנגד כל הסיכויים – שיום אחד הילדים שלנו יוכלו לגדול במציאות שפויה יותר.

הלוואי.

אירועי השבוע האחרון מספקים הצצה חטופה לאחת הסיבות ההיסטוריות המרכזיות לפיגור היחסי של המשק הישראלי בהשוואה למדינות מערביות אחרות. בדרך כלל נהוג לומר שמצב של שלום הוא טוב לכלכלה מכיוון שהוא מוריד את רמת אי הוודאות ומשפר את יחסי המסחר עם מדינות סמוכות, אך ישנו נתיב נוסף שדרכו מזיק המצב הביטחוני לכלכלה: הסטת תשומת הלב הציבורית והפוליטית מהכיוון הכלכלי ומההתנגדות לקבוצות לחץ לכיוון שהוא יותר פטריוטי ורגשי, מה שמאפשר לקבוצות הלחץ לבצר את מעמדן ומגדיל את התמיכה במעורבות ממשלתית בכלכלה מהסוג הלא נכון.

אני לא טוען כאן שנדרש להפסיק כרגע את מבצע צוק איתן או לחתום על הסכם כזה או אחר. אין לי שום כוונה להיכנס לוויכוח הזה, וגם לא לתאר את השפעת המלחמה על ביצועי הבורסה או לספר לכם סיפורים על נפלאות המסחר עם הפלסטינים. בשבוע האחרון עלו בדיון הציבורי שלוש טענות שמדגימות את אותו הנתיב שתיארתי, את הנטייה להיכנע לקבוצות לחץ ולתמוך במדיניות כלכלית המבוססת על רגשות פטריוטיים ולאומיים ולא על שכל ישר. עבור הטענות הללו נדרשת תשובה מיידית, חד משמעית וברורה, על מנת למנוע מהמצב הביטחוני להשפיע לרעה על המשק הישראלי באופן עקיף, השפעה שיכולה למחוק את ההישג העיקרי של המחאה החברתית: העברת המיקוד הפוליטי מנושאים בטחוניים לנושאים כלכליים.  

טענה ראשונה: חיילינו מתים בעזה בגלל הקיצוצים בתקציב הביטחון

טענה זו הופיעה מיד לאחר תקרית הנגמ"ש המיושן שנפגע מאש המחבלים, ועל פיה התמיכה בקיצוץ תקציב הביטחון עולה לנו בחיי אדם עקב מחסור בציוד חדיש. למשל, העיתונאי בן כספית כתב במעריב שהוא מתנצל על כך שתקף בעבר את קציני צה"ל בנושא זה, והוא חוזר בו מתמיכה בקיצוץ תקציב הביטחון.

אני לא ארחיב יותר מדי בנוגע לנקודה זו, מכיוון שכבר כתבתי על כך בעמוד הפייסבוק של הבלוג ומכיוון שגם מספר עיתונאים אחרים שאינם מרגישים צורך להתנצל התייחסו לנושא (ביניהם שאול אמסטרדמסקי, גיא רולניק ונחמיה שטרסלר). אם נסכם בקצרה את הדברים שאני ואחרים כתבנו בנידון, ישנן שלוש סיבות עיקריות שבגללן הטענה איננה נכונה:

1. הקשר הסיבתי שגוי:

לצה"ל יש מספיק נגמ"שים ממוגנים, ההחלטה לא להיכנס איתם לעזה הייתה משיקולים אחרים שאינם תקציביים.

2. התנצלותו של כספית נובעת מבלבול מוסרי:

אף אחד לא טוען שאלופי המטה הכללי וראשי מערכת הביטחון הישראלית הם אנשים רעים וציניים. הם לא. הם אנשים טובים ואמיצים שהתגייסו לצה"ל על מנת להילחם, ולא על מנת להחליט כיצד לקצץ תקציבים. הם צמחו בתוך המערכת ובאופן טבעי לחלוטין הם מזדהים עם האינטרסים של המערכת, שהם זהים עבור כל מערכת בירוקרטית: שימור עצמי והרחבת תקציבים. רובנו היינו מתנהגים באותו האופן לו היינו במקומם. מפקדי צה"ל יכולים בו זמנית להתנהג גם כחיילים אמיצים וגם כמוביליה של קבוצת לחץ, ואנחנו יכולים בו זמנית גם להעניק להם עיטורי גבורה וגם לבקש מהם יפה לוותר על מתן הטבות פנסיוניות מוגזמות לחבריהם או לסגור יחידות מיותרות. אין טובים או רעים בעולם האמיתי, הכל אפור.

3. הנחת הקיצוץ האופטימאלי:

אפילו אם הטענה לקשר הסיבתי בין הקיצוץ לנגמ"שים הייתה נכונה, הטענה הכללית יותר שלפיה אסור להגביל את תקציב הביטחון הייתה נשארת שגויה מכיוון שהמערכת איננה מקצצת במקומות הנכונים. כאשר ארגון שאינו חברה הפועלת בשוק תחרותי נדרש לקצץ תקציבים (או להרחיבם) הקיצוץ אף פעם לא נעשה באופן אופטימאלי לפי המטרות המוצהרות של הארגון, אלא לפי כיפופי ידיים ומלחמות פוליטיות פנימיות בין מנהלי המחלקות השונות. רק פיקוח חיצוני חזק על חלוקת התקציב בתוך מערכת הביטחון יכול להוביל לכך שקיצוצים יעשו בשומנים ולא בבשר החי. כל עוד אין פיקוח כזה, למרות כל רצונו הטוב של הרמטכ"ל מרבית הקיצוצים ייעשו היכן שנוח לקצץ ולא היכן שצריך. במילים מפורשות יותר: כל עוד גלי צה"ל וחיל החינוך קיימים, הרמטכ"ל לא יכול לטעון שאין לו ברירה אלא לקצץ בשריון של נגמ"שים או לסגור טייסות קרב.

טענה שנייה: "המצור האווירי" על ישראל מצדיק תמיכה בחקלאות המקומית

מעניין להשוות את דבריהם של שני אישים שונים המצוטטים בעיתון דה-מרקר בנידון. הראשון הוא אבשלום וילן, נשיא התאחדות החקלאים, שאומר אמנם כי "סגירת השמים היא עליית מדרגה" אך מזכיר שהיצוא והיבוא החקלאיים בישראל מתבצעים ברובם דרך הים והיצוא האווירי מתבצע גם על ידי חברות ישראליות, כך שזו לא בעיה משמעותית. אמנם אבשלום וילן הוא לוביסט וותיק של החקלאים, אבל הוא מספיק הגון על מנת שלא לסלף את המציאות בעת מלחמה למען רווח כספי.

לעומתו דובי אמיתי, נשיא התאחדות האיכרים, אומר דברים אחרים לגמרי:

"עכשיו כולם מבינים את החשיבות של ביטחון במזון. כדי לספק תוצרת חקלאית טרייה נדרשות אחריות ומקצועיות. המדינה צריכה להבין שהיא לא יכולה לשחק דרך החור של הגרוש והיבוא. לפעמים בייצור כלכלי עצמי יש תועלות. אולי מישהו יתפכח ויבין שפתיחת יבוא והורדת מכסים אינם הדבר הנכון כיום. גם אם לתוצרת עצית יש מחיר שהוא מעט יותר גבוה מיבוא, שווה לעיתים לשלם אותו בצורה מפוכחת וללא חזירות מצד החקלאי. צריך לשמר את העצמאות החקלאית הכלכלית. אם המבצע יימשך, והוא אמור להימשך עוד 10-14 ימים, ייתכן שיופעלו עלינו עוד סנקציות כלכליות, שיגידלו את חשיבות הייצור העצמי של המזון."

ובכן, אין שום מצור על ישראל שמצדיק "עצמאות חקלאית", אפילו לא משהו קרוב לזה. אפילו על צפון קוריאה אין מצור שמצדיק זאת. אני לא חושב שישנה דוגמה כלשהי מאז מלחמת העולם השנייה למדינה שחוותה מצור כזה, וגם במסגרת מלחמת העולם השנייה מדינות התקשו מאוד להטיל מצור כזה על יריבותיהן והוא אף פעם לא היה מושלם והרמטי. אותו איום אפוקליפטי במצור הוא ככל הנראה השקר הכי ציני ועלוב שהפריחה קבוצת לחץ ישראלית כלשהי אי פעם.

מעבר לסיכויי ההתרחשות של מצור כזה, חשוב להזכיר שיש דברים שאנחנו חייבים לייבא מחו"ל, ואחד מהם הוא נפט. אין "יצור עצמי" של נפט בארץ. ובלי נפט, כפי שכתב כאן בבלוג אסף צימרינג בעבר, גם ריצוף מוחלט של הנגב כולו בשדות חיטה פורחים וציוניים למהדרין לא יעזור בשום דבר. בלי נפט אין חקלאות תעשייתית, ואין הובלה של מוצרים חקלאיים עד לסופרמרקט הקרוב לביתכם, ואין חשמל, ואין שאיבת מים מהכינרת, ואין עוד הרבה דברים אחרים. בלי נפט אין חיים. ואם יש נפט, וממשיכים לייבא אותו, אז אפשר גם להמשיך לייבא מוצרי מזון.

קאט דה בולשיט. מכסי יבוא על מוצרי מזון היו ונשארו העברת כסף מכלל הציבור לקבוצת אוכלוסייה מצומצמת, לאו דווקא ענייה במיוחד, ואין שום דבר שמצדיק אותם בשום מדינה בעולם.

טענה שלישית: תמחור כרטיסי הטיסה על ידי אל-על מצדיק מעורבות ממשלתית בתחום ובכלל

טענה זו הועלתה על ידי מספר רב של אנשים בשבוע שעבר, מימין ומשמאל. את הדגל נשאה כמובן בגאווה שלי יחימוביץ', המדברת על הזנקה "חזירית" של המחירים, על הטעות שבהפרטת אל-על, על הירתמותם של גופים לא מופרטים לעזרה בזמן מלחמה (כאילו שחברות פרטיות לא נרתמות לשליחת מזון וביגוד לחיילים) ועל "אובססיית ההפרטה" באופן כללי יותר.

כרטיסי טיסה דחופים, מהיום למחר, תמיד עולים יותר מאשר כרטיסי טיסה שהוזמנו מראש. לא ברור האם אל על באמת ביצעה שינוי במדיניות התמחור שלה בתגובה לנטישתן של חברות התעופה האחרות. בכל מקרה, גם אם כן, הטיעון הזה שגוי ממספר סיבות

1. יחימוביץ' איננה מציעה פתרון הגיוני לבעיה:

אל-על לא יכולה להגדיל מהיום למחר את מספר הטיסות בכמות הנדרשת, ועל כן נוצר מצב שבו הביקוש לטיסות גדול מהיצע הטיסות. במצב כזה נדרש לקבל החלטה פשוטה: מי יזכה בכרטיסי הטיסה המעטים שישנם. אפשר להחליט שהאשכנזים יזכו בכרטיסי הטיסה, שהמבוגרים יזכו בהם, הצעירים, הנשים, הגברים, הג'ינג'ים, בעלי המשפחות או לפי כל קריטריון אחר שתבחרו. אפשר גם להחליט שמי שהזמין קודם יזכה, ואז מדובר למעשה בהקצאה אקראית של הכרטיסים לפי קריטריון שרירותי שאין שום סיבה להאמין שהוא הוגן. לשוק החופשי יש קריטריון אחר: מי שמוכן לשלם מחיר גבוה מספיק הוא שיזכה בכרטיסים. יחימוביץ' וחבריה שונאים את הקריטריון הזה, מכיוון שהם חושבים שבמצב כזה רק העשירים יזכו בכרטיסים. הם טועים. למעשה, הקריטריון הזה מאפשר לציבור הנוסעים להביע את העדפותיהם.

ברמות המחיר המדוברות, לפחות 80% מאזרחי מדינת ישראל מסוגלים לממן כרטיס חד פעמי שכזה בלי שום בעיה. מרבית הישראלים שבחו"ל הם ישראלים שאינם עניים או עשירים במיוחד, והם די שווים מבחינת יכולת המימון שלהם, אבל הם נבדלים אחד מהשני בהעדפותיהם: ישנם כאלו שממש רוצים לחזור במהרה לארץ, וישנם אחרים שלא אכפת להם לחכות עוד כמה ימים בחו"ל. בתנאי השוק מי שיזכה בכרטיסים הם לא העשירים ביותר, אלא מי שהכי רוצים את הכרטיסים – הבחור הצעיר שקיבל צו שמונה ורוצה להתייצב למילואים, האישה שצריכה להגיע להלוויה של קרוב משפחה, הילד שמתגעגע אל הוריו. יחימוביץ' מציעה בסופו של דבר לחלק את הכרטיסים באקראי, ולמנוע מהאנשים שהכי זקוקים להם להביע את העדפותיהם ולקבל אותם.

2. אין שום סיבה לצפות מחברה מסחרית להתנהג באופן "מוסרי":

חברות מסחריות הן לא בני אדם. הן מתחרות בשוק. הן יכולות להתנהג באופן מוסרי מטעמים שיווקיים (לפי מחקרים אמפיריים רבות מהן אכן עושות כך, למשל בתי מלון לא מעלים מחירים בתקופות השיא כפי שהיו יכולים), אבל אם הן יתנהגו באופן מוסרי מעבר לכך, תוך פגיעה ברווחים שלהן, אז בטווח הארוך הן יפסידו בתחרות ויוחלפו על ידי חברה פחות מוסרית. אם מנהל של חברה בשוק תחרותי יחליט לנהוג באופן מוסרי, בעלי המניות יחליפו אותו באחר. החובה היחידה של חברות היא להישמע לחוק. בניגוד לחברות, בני אדם פרטיים כן יכולים להיות מוסריים מעבר למה שנקבע בחוק. רובנו באמת כאלו. בני אדם פרטיים לא מתחרים אחד עם השני בג'ונגל תחרותי שבו המוסרי נאכל על ידי הפחות-מוסרי. חברות מסחריות כן מתחרות אחת עם השנייה בג'ונגל כזה. זהו הבדל משמעותי.

על כן, ענייני המוסר הם תפקידם של המחוקקים, של הממשלה, ולא של חברות מסחריות. המחוקקים יכולים להחליט על כללי המשחק של הג'ונגל ולכפות על כל החברות כלל מוסרי כזה או אחר, ורק אז הציות לכלל המוסרי אינו פוגע ביכולת התחרותית של חברה ספציפית, מכיוון שכל החברות חייבות לציית לחוקי המדינה. כל עוד אין חוק שמונע זאת חברות מסחריות ינסו למקסם רווחים בכל מצב, וכל מי שמצפה מהן למשהו אחר אינו מבין את האופן שבו העולם עובד. אני לא טוען ש"כך זה צריך להיות", אני פשוט טוען שזה המצב וזה תמיד יהיה המצב, וכך חברות מסחריות מתנהגות גם בשבדיה, בשוויץ, בצרפת ובפינלנד. אין שיטה כלכלית אחרת (מלבד קומוניזם), ומי שאומר לכם אחרת משקר.

3. הלאמה איננה הפתרון:

הלאמת אל-על ומניעת התחרות הייתה מבטיחה מחירי כרטיסי טיסה גבוהים במשך כל השנה, ולא רק בעת מבצעים צבאיים, תוך כדי תמיכה בדורות חדשים של פרזיטים בסגנון של נמל אשדוד. "אובססיית ההפרטה", כפי שקוראת לה יחימוביץ', קיימת לא רק בישראל אלא גם במדינות הנורדיות הסוציאל-דמוקרטיות, במערב אירופה ובמזרח אירופה ובכל רחבי העולם המערבי. יחימוביץ' לא מייצגת תפיסה סוציאל-דמוקרטית אירופאית, אלא משהו אחר לגמרי. רק במדינות הנחשלות ביותר של דרום אמריקה הלאמה נשארה פופולארית, בשאר העולם המפותח הבינו כבר מזמן שהדרך היחידה להבטיח לציבור מחירים נמוכים ואיכות גבוהה היא תחרות חופשית והפרטת חברות שאין סיבה שינוהלו על ידי הממשל המרכזי.

סיכום

שלוש הטענות שהצגתי מהוות צעד לאחור מבחינת ההישגים של השנים האחרונות: התמיכה הציבורית ההולכת וגדלה בקיצוץ תקציב הביטחון, פעילותם של נפתלי בנט ופקידים במשרד האוצר כנגד קבוצות לחץ חזקות ובעד יבוא חופשי, והתמיכה בתחרות וההתנגדות למעורבות ממשלתית מוגזמת בכלכלה.

זה לא מקרי ששלוש הטענות הללו הולכות ומתחזקות דווקא כשאנו במצב של לחימה ומקבלות תמיכה מימין ומשמאל. מצבי לחימה מעבירים את הציבור הישראלי למוד רגשי, פטריוטי וקולקטיביסטי, במסגרתו טיעונים כגון "חשוב לתמוך ב-[גוף ישראלי כזה או אחר]" נשמעים לנו חזקים וחשובים הרבה יותר. באווירה כזו קבוצות לחץ משגשגות ופורחות, דורסות את המתנגדים המעטים מלכתחילה על ידי פנייה לרגשותיו הפטריוטיים של הציבור, ופוליטיקאים מעדיפים להגדיל את מעורבותם ושליטתם על הכלכלה. כל תפקודו של המשק נשפט אך ורק דרך הפריזמה הצבאית, על פי יכולתו לתמוך במכונת המלחמה, ונושאים כגון יוקר המחייה נדחקים הצידה. החקלאים הם "משלנו", איך אפשר לפגוע בהם? ועוד בזמן כזה? חלקם גרים בדרום!

עכשיו, אתם כמובן יכולים לבוא ולומר: בסדר גמור. אז זו האווירה כאן. אנחנו עם בעל רגשות פטריוטיים וקולקטיביים חמים. אנחנו לא אמריקאים. מה רע בקצת סולידריות? מדוע זה מפריע לך כל כך? אין שום דבר רע בסולידריות, אבל מעבר לגבול מסוים היא מזמינה ניצול על ידי קבוצות לחץ ופוליטיקאים בעלי אידיאולוגיה סוציאליסטית קיצונית.

ישנה סיבה שבגללה ארצות הברית היא המדינה העשירה ביותר בעולם: האינדבידואליזם האמריקני, הקפיטליזם האמריקני, הדגש על חופש הפרט. כאשר אנשים מתעניינים במחירי הקפה יותר מאשר בקורותיהן של יחידות קומנדו מיוחדות מחירי הקפה יורדים, הממשלה תומכת בתחרות, בתי הקפה נעשים יעילים יותר, המפעלים נעשים יעילים ותחרותיים יותר, הטובים ביותר הולכים לעסקים, גם הייצוא נעשה תחרותי יותר, המשכורות עולות והכלכלה כולה צומחת כלפי מעלה. כאשר אנשים מתעניינים יותר בקורותיהן של יחידות קומנדו מיוחדות מחירי הקפה נשארים גבוהים, קבוצות לחץ מונעות מהממשלה ליצור שוק תחרותי, הטובים ביותר נשארים בצבא והכלכלה איננה מממשת את מלוא הפוטנציאל שלה.

זהו הסיפור ההיסטורי של מדינת ישראל: פוליטיקה הסובבת סביב נושאי ביטחון ושלום, קבוצות לחץ החוסות תחת דגלי הפטריוטיות והסולידריות וציבור שהוא ברובו בור מוחלט בנושאים כלכליים. המחאה החברתית של 2011 עזרה לשנות את הפוקוס של הציבור והפוליטיקאים, אך המבצע הנוכחי מחזיר אותנו אחורה. איני יודע מהו המהלך הצבאי או המדיני האופטימאלי בשלב זה, אך ברגע שהמבצע יסתיים עלינו לפעול ככל יכולתנו על מנת לחזור ולמקד את הציבור ואת הפוליטיקאים במחירים, בתחרותיות ובקדמה כלכלית – במקום בהצהרות חסרות כיסוי אודות "מיטוט החמאס" מצד אחד או גן העדן הנפלא שהיה יכול להיות פה אם רק היינו חותמים על איזה שהוא הסכם שלום מהצד השני. מיקוד הדיון הציבורי בתחום המדיני-בטחוני הורס את בסיס הכלכלה שלנו, וההיסטוריה של העשורים האחרונים מלמדת אותנו שהדיון הזה לא תורם דבר לסיכויי השלום או לביטחון אזרחי מדינת ישראל.

ברשומה זו אני ממליץ לכם שלא לרכוש את ספרו האחרון של נאסים טאלב, "אנטי-שביר". בדומה לספריו הקודמים מדובר למעשה בשורה של מכתבי אהבה שכותב טאלב לעצמו, והנושא המרכזי שלהם הוא נאסים טאלב: קורות חייו, האישים שהעניקו לו השראה אינטלקטואלית, רוחב היריעה של ידיעותיו בספרות ופילוסופיה קלאסית, אנשים שטאלב חושב שהם טיפשים, כושרו הגופני העילאי, יכולת הקריאה שלו, מגניבותו הרבה וסלידתו האופנתית מדברים שאינם מגניבים כגון לימודים ממוסדים, חנונים, אנשים שלובשים חליפות וכלכלנים.

טאלב אוהב את עצמו וזה בסדר גמור – מותר לאנשים לאהוב את עצמם, בייחוד אם הם הצליחו להעלות לסדר היום הציבורי מספר תובנות מאוד חשובות על העולם וזכו לתהילה והצלחה. אבל קשה לי לסלוח לטאלב על כך שהוא מכריח אותי לחפש את התובנות האלו בין מאות עמודים מיותרים של ספרים המלאים באהבה עצמית הנודפת מכל ציטוט של פילוסוף יווני, מכל אנקדוטה על קיסר רומי ומכל בדיחה בכיכובו של פרופסור למנהל עסקים מהארווארד. וכמובן, קשה לי לסלוח לטאלב על שנאתו האישית, התהומית והבלתי מנומקת לכלכלנים באשר הם, שנובעת בעיקר מבורות בנוגע למתודולוגיות של מחקר כלכלי ולמטרות המחקרים (נרחיב על כך בהמשך).

על כן, אני ממליץ לכם בחום לקרוא על ספריו של נאסים טאלב – לקרוא את הרשומה הזו, לקרוא בוויקיפדיה, לקרוא תקצירים, לקרוא ביקורות – אבל לא לקרוא את הספרים עצמם. בבסיסם, הרעיונות שלו חשובים מאוד לדעתי. אם רק הוא היה יודע לכתוב אותם באופן בהיר, פשוט ונטול קשקשת מיותרת תרומתו לעולם הייתה גדולה הרבה יותר.

אקראיות וברבורים שחורים

טאלב הוא סוחר ניירות ערך אמריקני ממוצא לבנוני אשר קנה את פרסומו בשלושה ספרים עיקריים: "תעתועי האקראיות", "הברבור השחור" (שבו חזה את המשבר הכלכלי האחרון), ו-"אנטי שביר" שיצא לאחרונה בעברית. בשני הספרים הראשונים מסביר טאלב מדוע רוב הכלכלנים והמומחים העוסקים בכלכלה אינם מבינים את האקראיות העומדת בבסיס המערכת שהם מנתחים, מערכת שהאירועים החשובים ביותר בה הם "ברבורים שחורים" – אירועים בלתי ניתנים לחיזוי, חיוביים או שליליים, שמסוגלים לשנות את הכל. הוא קוטל בצורה אכזרית ודי בצדק כל מתודולגיה קיימת של "ניהול סיכונים" או חיזוי פיננסי ויורד על כלכלנים שעוסקים בניתוח השווקים הפיננסיים מתוך התבססות על הנחות לא מציאותיות.

העולם הוא לא חדר קזינו, מדגיש טאלב. זה לא משחק שאנחנו מכירים את חוקיו, זה לא משהו שנראה כמו הדוגמאות משיעורי סטטיסטיקה, כל מי שטוען שהוא יכול להעריך הסתברויות של אירועים קיצוניים משקר, ואירועים קיצוניים הם פחות או יותר כל מה שחשוב בעולם שאותו חוקרים במדעי החברה.

כתבתי בעבר על דוגמה אחת שמתאר טאלב למשל הברבור השחור ולסיבות שבגללן אנשים נופלים בפח במקרים כאלו. דוגמה אחרת היא סיפורו של תרנגול ההודו חובב הסטטיסטיקה, שמצייר גרף של משקלו כפונקציה של זמן: ככל שמתקרב חג ההודיה האמריקני משקלו של התרנגול הולך ועולה, התרנגול מבצע "אקסטרפולציה ליניארית" פשוטה של הנתונים ומגיע למסקנה שבקרוב הוא הולך להיות עוד יותר גדול וחזק. הוא אינו מבין את העולם שבו הוא חי, עולם שבו החוואי מפטם אותו לצורך הגשתו כמנה עיקרית בחג ההודיה ההולך וקרב. התרנגול לא יכול להשתמש בהיסטוריה על מנת להעריך את ההסתברות לאירוע קיצוני כגון מותו שלו עצמו. וכמו תרנגול ההודו, גם אנחנו איננו מבינים את העולם שבו אנחנו חיים ואיננו מסוגלים להעריך את ההסתברות להתרחשותם של האירועים שישפיעו במידה הרבה ביותר על חיינו, כגון מלחמת האזרחים הלבנונית שבעקבותיה נאלץ טאלב להגר מארץ מולדתו.

הדוגמאות האלו נראות נורא משעשעות מהצד, ואנשים רבים קראו את ספריו של טאלב בהנאה, צחקו ביחד איתו על כל אותם "טיפשים" שהפסידו את כספם במשבר הכלכלי האחרון והמשיכו הלאה. בספרו האחרון, "אנטי-שביר", טאלב מעוניין למנוע מאיתנו להמשיך הלאה. הפעם הספר מיועד להוות צרור של עצות מעשיות לאנשים פרטיים, לפירמות ולממשלות: כיצד לשרוד בעולם שהוא מתאר כ"קיצוניסטן", עולם המושפע מאירועים קיצוניים ובלתי צפויים.

אנטי-שביר

להיות "אנטי-שביר" זה לא להיות חזק או עמיד ("רובאסטי" בלועזית). אנטי-שבירות היא תכונה שונה: האנטי-שביר אינו רק חסין בפני זעזועים – הוא מסוגל להרוויח מהם. האנטי-שביר אוהב את הזעזועים, את האקראיות, את הלחץ. הרווחים של האנטי-שביר מאירועים קיצוניים הם לא ליניאריים ויכולים להיות גבוהים מאוד, בעוד שההפסדים שלו (לפחות ברמה סבירה של אקראיות) הם חסומים ברמה לא גבוהה. טאלב מציג בספרו עשרות דוגמאות לקונספט הנ"ל, חלקן מתאימות להגדרה הבסיסית וחלקן נראות יותר כמו ניסיון מאולץ לדחוף נושאים רבים ככל האפשר לתוך אותה התבנית שדרכה הוא מתעקש לראות את העולם, אך בכל מקרה מדובר ברעיון חשוב.

למשל, גוף האדם הוא אנטי-שביר במידה מסוימת: כאשר אנחנו לוחצים עליו באימונים גופניים או שכליים ביצועיו משתפרים. כאשר אנחנו מזריקים לו מנה זעומה של חיידקים, המערכת החיסונית שלו משתפרת. ילדים קטנים שגדלו "בתנאי רחוב" אקראיים ולחוצים יהיו עמידים יותר לקשיים מאשר ילדים שגדלו תחת השגחתם של הורים שעטפו את סביבתם בצמר-גפן. באופן כללי מערכות ביולוגיות שנוצרו במהלך מיליוני שנות אבולוציה נוטות להיות אנטי-שבירות ביחס לאקראיות הנפוצה בעולם, בעוד שמכשירים מכאניים שתוכננו על ידי מהנדסים הם שבירים. צבא שהתעצב באופן דינאמי תוך כדי לחימה יהיה חזק יותר מצבא שתוכנן על פי דגם.

"חתול אינו מכונת כביסה" טוען טאלב. יש הבדל בסיסי בין השניים. אם החתול "מתקלקל" זה לא אומר שצריך "לתקן" אותו – ייתכן שהוא יתחזק עקב הלחץ, ייתכן שהניסיון לתקן אותו יפגע בו מכיוון שאיננו מבינים עד הסוף "כיצד הוא פועל". את מכונת הכביסה אנו חייבים לתקן אם היא מתקלקלת, היא לא תתחזק לבד. את מכונת הכביסה אנחנו מבינים במאה אחוזים. זהו הבדל משמעותי. לדעתו של טאלב הרבה דברים בעולם הכלכלי והחברתי דומים יותר לחתול מאשר למכונת כביסה, ואחת הטעויות הבסיסיות של כלכלנים, פוליטיקאים ואנשים פרטיים היא להתייחס אליהם כאל מכונת כביסה. אי אפשר "להנדס" את המשק כפי שאי אפשר "להנדס" חתול – אי אפשר "לתקן אבטלה", "לתקן מיתון" או לכוון את המשק למצב של צמיחה על ידי לחיצה על כפתור. אפשר לנסות לאלף את החתול, ללמד אותו כמה דברים בסיסיים, אבל השליטה שלנו בו תמיד תהיה מוגבלת מאוד. באותו האופן, כל הניסיונות ההיסטוריים "להנדס" את הכלכלה עד כה יצרו בעיקר סבל בקנה מידה עצום והפכו אותה לשבירה הרבה יותר.

כל אותם דברים אנטי-שבירים שציינתי יכולים "למות" עקב אקראיות גבוהה מדי, כאשר מתרחש מקרה קיצון כזה או אחר, אבל אקראיות ברמה נמוכה עוזרת להם להשתפר. טאלב קורא לכך "צמיחה פוסט-טראומטית", בהשוואה לפגיעה פוסט-טראומטית. העניין מזכיר דוגמה אחרת שנתקלתי בה באחד מספריו של ג'ארד דיימונד (וגם טאלב מצטט אותה): עמידותם של יערות לשריפה. שריפות בקנה מידה קטן מכלות את מלאי הענפים והעלים היבשים שיש ביער אך לרוב לא מתפתחות לשריפות גדולות. אם מכבי האש מכבים במהירות את השריפות הקטנות הענפים היבשים מצטברים, וכאשר בסופו של דבר תתרחש שריפה משמעותית היא תהיה בקנה מידה גדול הרבה יותר. כך הניסיון "לשלוט" באקראיות בקנה מידה קטן הופך את המערכת לשבירה יותר ויוצר אקראיות בקנה מידה גדול פי כמה. נראה שלתובנה זו יש מקבילות בלא מעט תחומים באותם חלקים של העולם שהם דומים יותר לחתול מאשר למכונת כביסה (האם התערבותם של בנקים מרכזיים בשערי הריבית מונעת משברים קטנים ויוצרת משברי ענק? האם התערבות בין לאומית העוצרת מלחמות קטנות בין ישראל לבין הפלסטינים רק מובילה למלחמה גדולה שתתרחש יום אחד?).

מדוע חשוב לאנשים, לפירמות מסחריות או למדינות להיות אנטי-שבירים? מכיוון שהעולם אקראי מדי, מכיוון שבמהלך חיינו ניתקל בלא מעט ברבורים שחורים, חיוביים או שליליים, ואיננו יכולים לצפות אותם מראש. דברים שבירים צריכים לחזות את העתיד באופן מדויק על מנת לחסן את עצמם מפניו; דברים אנטי-שבירים לא צריכים לחזות שום דבר, לא צריכים להבין את המערכת שבה הם פועלים.

הצורך בתחזיות

עוד דוגמה: אחד הוויכוחים היותר נפוצים בקרב צעירי ארצנו בשנים האחרונות נוגע לשאלת ההגירה ממדינת ישראל. מצד אחד טוענים רבים כי אנחנו חיים בעולם אנטישמי, כי אירוע בסגנון של השואה או הפוגרומים שקדמו לה יכול לקרות שנית במדינות אחרות כפי שקרה במהלך ההיסטוריה, וכי בטווח הארוך עדיף ליהודים לבנות את ביתם כאן בארץ. מצד שני טוענים אחרים כי באקלים הפוליטי הנוכחי קשה לדמיין את השואה חוזרת על עצמה בארצות מערביות, וכי דווקא מדינת ישראל עלולה להיות יותר מסוכנת בעתיד עקב המגמות הדמוגרפיות, הסכסוך הישראלי-פלסטיני, חוסר היציבות במזרח התיכון או ההקצנה של המערכת הפוליטית.

אם תשאלו את טאלב לדעתו בנידון אני מאמין שהוא יגיד לכם בפשטות שלא ניתן לחזות את העתיד – אבל זה לא אומר שאתם לא יכולים לעשות שום דבר בנוגע אליו. אתם יכולים לנסות מראש לנתב את עצמכם למקצועות שמאפשרים הגירה בקלות למדינה אחרת, כגון רפואה או סיעוד. אתם יכולים להגדיל את מרחב האפשרויות שלכם מבלי להמר באופן חד משמעי על אפשרות כזו או אחרת – וטאלב משקיע חלק ניכר מספרו בהדגשת הנקודה הזו אודות מרחב האפשרויות. אחד המאפיינים הבסיסיים של דברים אנטי-שבירים הוא מרחב אפשרויות גדול יחסית.

איני יודע היכן יהיה מצבם של היהודים רע יותר בעוד שלושים שנים מהיום, במדינת ישראל או בגולה, אבל אני בטוח שבממוצע מצבם של יהודים שיכולים לעבור מדינות בקלות (ולא מגבילים את עצמם על ידי אידיאולוגיה נוקשה מדי) יהיה טוב יותר. ישראלי המחליט ללמוד משפטים נדרש לחזות את העתיד באופן מדויק ולפי התחזית לבחור היכן ללמוד, מכיוון שבוגרי משפטים בישראל יתקשו להשיג עבודה בחו"ל; ישראלי המחליט ללמוד רפואת שיניים לא נדרש לכך. הוא לא צריך להבין את המערכת, הוא לא צריך לחזות את העתיד. הוא לא יהיה תרנגול הודו, לא בגלל שהוא חכם יותר מאותו סטודנט למשפטים או בגלל שיש לו איזה שהוא מודל חיזוי סטטיסטי גאוני, אלא פשוט מכיוון שיש לו אפשרויות.  

מכיוון שאנשים רבים בטוחים משום מה ביכולתם לחזות את העתיד (או, יותר נכון, מתבלבלים בין מה שנקרא wishful thinking לבין thinking), הם נוטים לפספס את עניין האפשרויות.

מדינות אנטי-שבירות

גם מדינות וגם אנשים פרטיים הופכים לשבירים במיוחד כאשר הם חייבים כסף. מי שחייב כסף חייב לחזות את העתיד באופן מאוד מדויק על מנת לכלכל את הוצאותיו. האידיאל המדיני מבחינתו של טאלב היא שוויץ: מדינה מבוזרת, קפיטליסטית ועמידה מבחינה פיננסית, שכולה בנויה מתת-יחידות (קנטונים) המתחרים אחד בשני על מדיניות מיסוי ומשיכת חברות. שוויץ היא מדינה משעממת להפליא, שבה ישנה מעורבות אזרחית גבוהה ומרבית העיסוק הפוליטי סובב סביב נושאים ברמה העירונית או השכונתית, ללא אידיאולוגיות גדולות ותוכניות-על גרנדיוזיות לעתיד פנטסטי, ללא מעורבות ממשלתית משמעותית בכלכלה – בדיוק ההפך מהמתרחש כאן בישראל.

טאלב אינו מאמין במערכות רווחה התומכות באזרח הממוצע ומנסות לשמר פריווילגיות עבור מעמד הביניים, הוא טוען (ובצדק לדעתי) שמערכות כאלו רק מונעות את העזרה מאותם עניים שבאמת זקוקים לה והופכות את מעמד הביניים לשביר יותר. הוא לא שולל לחלוטין את קיומה של מערכת הרווחה הציבורית, רק טוען שהיא צריכה להיות ממוקדת בעזרה לחלשים ביותר שלא יכולים לעזור לעצמם ובאספקת מוצרים ציבוריים. עבור מרבית האזרחים מערכת הרווחה המערבית במצבה הנוכחי מייצרת בעיקר אשליה מאוד מסוכנת של ביטחון, היא הופכת אותם ליותר שבירים ופחות אנטי-שבירים. כתבתי מעט על האשליה הזו בעבר והיא נפוצה למדי בישראל: אנשים כאן ממש מאמינים שמישהו "חייב להם" שירותי רפואה מתקדמים ופנסיה גבוהה, שיש אי שם איזו כספת סודית שבה נערמים כספי המיסים שלהם. אין אחת כזו. כתוצאה מהמגמות הדמוגרפיות ותקציב הביטחון הגבוה מתישהו בעתיד ממשלת ישראל תאלץ לקצץ בזכויות הפנסיוניות של חלק נרחב מאזרחי המדינה, מה שכמובן ינפץ אשליות ויעורר מהומה לא קטנה. טבעם של דברים שבירים הוא להישבר בסופו של דבר, ומדינת ישראל לצערי היא אחת המדינות הכי שבירות בעולם כיום.

אנשים רבים, בעיקר כאלו שלמדו בחוגים לפילוסופיה או למדעי החברה, אוהבים לדבר על מן "חוזה חברתי" בלתי נראה שקיים בין הממשל לבין אזרחי המדינה. אך מדינות לא הוקמו על סמך חוזה כזה, ואין שום פוליטיקאי המחויב אליו בטווח הארוך. פוליטיקאים בסך הכל מנסים לשרוד את הקדנציה שלהם עם פופולאריות סבירה, ורובם המכריע יקריב לשם כך ללא היסוס את העתיד היותר רחוק תחת האמונה שהמטרה מקדשת את האמצעים. החוזה החברתי הזה הופר בעבר וימשיך להיות מופר בכל דור ודור, ובכל פעם אנשים שנטו לסמוך על המדינה יופתעו מחדש.

ביקורת נוספת של טאלב היא על יכולתה של המדינה "לתמוך בצמיחה", למשל על ידי סבסוד מערכת ההשכלה הגבוהה (הוא קורא לכך "לנסות ללמד את הציפורים כיצד לעוף").

טאלב מדגים ממצאים רבים המפריכים כל קשר שיכל להיות בין מדע מסובסד וממומן מלמעלה לבין התפתחויות טכנולוגיות וקידמה כלכלית של מדינות. הדגשת הדוגמאות המעטות ההפוכות בעניין זה, כגון פיתוח האינטרנט או פצצת האטום על ידי הצבא האמריקני, אינה אלא "cherry-picking" -  בחירת דוגמאות יוצאות מהכלל תוך התעלמות מכל הכספים שבוזבזו על ידי ממשלות על מו"פ שלא הוביל לשום מקום מעשי. גם תרופת הקופקסון הישראלית המפורסמת, שפותחה בעבודה משולבת של חברת טבע ומדענים ממכון וויצמן, היא דוגמה שאיננה מייצגת: רוב מכריע של התרופות החדשות מפותחות על ידי חברות תרופות ולא מוסדות אקדמיים.

לממשלות ומוסדות אקדמיים יש הטיה קבועה בכיוון של נושאים מורכבים, מרשימים מבחינה אינטלקטואלית אך לרוב מסובכים ולא מעשיים. בפועל, ההתקדמויות הטכנולוגיות החשובות ביותר בכל דור נעשות על ידי מהנדסים ולעיתים גם חובבנים שלא תכננו מראש את התוצאה, בתהליך של ניסוי וטעייה, ולא על בסיס רקע תיאורטי מסודר והצעות מחקר מפורטות המאושרות על ידי פקיד כלשהו. הדוגמאות המפורסמות ביותר לעניין זה הן ההמצאות מתקופת המהפכה התעשייתית שפותחו על ידי יזמים וחובבנים בריטיים, חסרי השכלה מדעית רשמית אך מבורכים בידע מעשי ושימושי, וגם המחשבים האישיים שפותחו על ידי חנונים אמריקניים במרתף של בית הוריהם. טאלב מטיל ספק באותו "מודל מחקר ליניארי" שלפיו מתחילים עם מדע בסיסי שרק ממשלה יכולה לממן ואחר כך מגיעים ליישומים פרקטיים. בפועל הרבה פעמים המדע מגיע רק אחרי הופעתם של יישומים פרקטיים שמפתחיהם לא היו בטוחים במאה אחוזים מדוע הם עובדים, וטאלב מביא לכך דוגמאות רבות, מהמהפכה התעשייתית ועד מנוע הסילון. הבעיה היא שישנם אנשים שיש להם אינטרס חזק להזכיר לציבור שוב ושוב את אותם מקרים נדירים שבהם סבסוד ממשלתי נדיב הוביל לקדמה, ולכן הציבור מקבל רושם מוטעה לגבי העניין וממשיך לתמוך בסבסוד שרובו המכריע מיותר.

אל תסמכו על המדינה, אומר טאלב. מדינת הרווחה המערבית הסטנדרטית היא שבירה מאוד מעצם הגדרתה, היא לא מסוגלת לתכנן את העתיד, היא לא מסוגלת לצפות את העתיד, היא לא מסוגלת "לייצר צמיחה" והיא נועדה להיכשל שוב ושוב. תסמכו על עצמכם, תהיו אתם אנטי-שבירים. תמצאו עבודה טובה, תחסכו לפנסיה ותתכוננו להגר אם המצב ידרוש זאת. ואם במקרה יצא לכם לנהל מדינה – הפכו אותה לאנטי שבירה על ידי הפחתת חובותיה והגדלת מרחב האפשרויות העומד בפני משקי הבית והמשק כולו, ואז לא תצטרכו לחזות את העתיד או לנסות לייצר צמיחה.

טאלב והכלכלנים

לסיום, אני לא יכול כמובן שלא להתייחס לביקורת של טאלב על כלכלנים. בבסיסה, הביקורת של טאלב על כלכלנים מסוימים היא נכונה. החלק הלא נכון הוא הכללת הביקורת לכל הכלכלנים באשר הם.

בספריו הקודמים ביקורתו של טאלב הייתה יותר ממוקדמת ומפורטת, אך בספרו האחרון היא כבר גובלת בפתולוגיה. טאלב פשוט נהנה להפגין בוז גורף בכל משפט שלישי בספר לכלכלנים, מומחי מנהל עסקים ואנשים הלובשים חליפות, לרוב ללא נימוק או קשר כלשהו לשאר הדברים שהוא כותב באותה הפסקה. למשל, באחד הפרקים הוא ממש יוצא מגדרו על מנת לנסות ולהראות שהכלכלן יוזף שומפטר לא הגה בכוחות עצמו את הקונספט של "הרס יצירתי" אלא העתיק אותו ממקורות אחרים (מה שנכון חלקית לגבי שומפטר, אך נכון גם לכל הוגה דעות אחר ולכל התפתחות רעיונית אחרת בהיסטוריה האנושית), מכיוון שלפי דבריו המפורשים של טאלב פשוט לא ייתכן שכלכלן כלשהו הביע אי פעם רעיון מקורי.

בדומה ליאיר לפיד ולחלק ממגיבי הבלוג הזה, מבחינתו של טאלב הכלכלנים כולם הם מקשה אחת, גוף אחיד של שיבוטים זהים, רובוטים מוזרים וסתומים החושבים ומתנהגים באופן אחיד (למשל, אפילו כשאני כותב על נושאים שאין קשר בינם לבין כלכלה כגון הסכסוך הישראלי-פלסטיני חלק מהמגיבים בכל זאת מנסים לשייך את דעותיי לעצם היותי כלכלן).

היתרון של טאלב הוא הימצאותו בעמדה שבה הוא יכול לכתוב מה שהוא חושב. הוא לא צריך להיות מנומס. הבעיה היא שהוא לא מבין שאחרים אינם בלתי-מוגבלים כמוהו. כלכלנים שכותבים ספרים בדרך כלל משתדלים להיות מנומסים ולהעביר את הביקורת שלהם על כלכלנים אחרים באופן מרומז וזהיר. למעשה, בשיחות של אחד-על-אחד הם הרבה פחות מנומסים, ותוקפים כלכלנים אחרים באופן חריף לא פחות מטאלב. אין איזו "אסכולה כלכלית אחת" כפי שרבים מחוץ לעולם הכלכלה האקדמי מדמיינים לעצמם; יש המון קבוצות יריבות שיש ביניהן מחלוקות אידיאולוגיות ומתודולוגיות, כל קבוצה נלחמת ללא הרף על עמדותיה, ובכל תקופה עולים לגדולה כוכבים חדשים ומקימים אסכולות חדשות. כלכלנים הם המבקרים הכי חריפים, בוטים, ואכזריים של כלכלנים אחרים ושל כלכלני העבר, והעולם האקדמי הכלכלי דומה הרבה יותר לתחרות פראית בין זאבים המנסים לטרוף אחד את השני ולהוכיח  שכל האחרים מלבדם טועים מאשר לחבורה של ג'נטלמנים מיוחסים המשבחים אחד את השני בתוך תיבת תהודה מנותקת מהמציאות. 

מהסיבה הזו אני יכול להתחבר בקלות לביקורת של טאלב על כלכלנים – היא פשוט לא רלוונטית לאותן המתודולוגיות שבהן אני משתמש ולתחומי המחקר שלי, כמו גם למרבית הכלכלנים באקדמיה כיום. ספריו של טאלב אינם רלוונטיים לכלכלן המנסה להשתמש ב"ניסוי טבעי" על מנת להבין כיצד מספר הילדים בכיתה משפיע על ציוניהם, לכלכלן המנסה לאמוד את תרומתן של ספינות הקיטור לצמיחה בתחילת המאה העשרים, לכלכלן המנסה לבחון האם המוביליות הכלכלית בארצות הברית בשלושים השנים האחרונות עלתה או ירדה, או לכלכלן שמנסה לבנות מודל תיאורטי של תורת המשחקים העוסק בפירמות המשווקות מנוי ארוך טווח לחדרי כושר תחת תנאים של אי רציונאליות.

טאלב פשוט מניח שכל הכלכלנים מעוניינים לבנות מודלים מתמטיים שיחזו את העתיד וינתחו סיכונים, וזו שטות גמורה. מדובר בחלק קטן מאוד מהכלכלנים. 99% מהמאמרים בכלכלה לא מנסים לחזות שום דבר וגם לא להצמיד הסתברויות לאירועים. הביקורת שלו חשובה מאוד להבנת האופן שבו העולם פועל, אך לא לעבודתם של כלכלנים באקדמיה.

אני לא הכלכלן היחיד שמסוגל להתחבר לביקורתו של טאלב, כמובן. בספרו האחרון הוא מצטט בהרחבה את דבריו של אריאל רובינשטיין, כלכלן ישראלי ואחד החוקרים המובילים בעולם בתחום של תורת המשחקים ומיקרו-כלכלה תיאורטית, הרואה במחקר הכלכלי סוג של תרגיל פילוסופי מרתק שרצוי להיזהר שלא להסיק ממנו מסקנות כלשהן בנוגע לצעדי מדיניות בעולם האמיתי (ראו ספרו – "אגדות הכלכלה"). טאלב מתייחס בספריו גם לדניאל כהנמן (שהוא אמנם פסיכולוג ולא כלכלן, אבל בעשורים האחרונים לא ניתן להבחין בין השניים בתחום שבו הוא עוסק), ליואל מוקיר ולפרדריך הייק.

נראה שלטאלב היו בעברו בעיות אישיות כלשהן עם כלכלנים שסירבו לקבל את רעיונותיו והביכו אותו בטיעונים מתמטיים פתלתלים – זו לא ספקולציה שלי, הוא כותב את זה באופן מפורש באחד הפרקים, ובפרק אחר מציין שארבעה כלכלנים דחו את הספר הראשון שניסה לפרסם בתחילת שנות התשעים – ומאז דעותיו בנידון פשוט התקבעו, וחבל. אין לי ספק שאם הוא היה נפגש בראש פתוח עם כלכלנים נוספים דעותיו היו משתנות. למשל, הוא כותב כי "אם היו עוד שלושה או ארבעה אריאל-רובינשטיינים עולם הכלכלה היה יכול להיראות שונה", אבל האמת היא שיש עוד אלפי כלכלנים שדומים לרובינשטיין בדעותיהם, או מחזיקים בדעות דומות מכיוון מתודולוגי אחר. למשל, קבוצה לא קטנה של כלכלנים אמפיריים מנסה להתמקד ב"ניסויים טבעיים" או מתוכננים (קראו למשל על מחקריה של אסתר דופלו) שמהם ניתן להסיק משהו על סיבתיות, ולזנוח את העיסוק בתיאוריה כלכלית. טאלב פשוט לא מכיר את כל אותם הכלכלנים, ולא רוצה להכיר.

הביקורת שלי מזכירה ביקורות של אחרים על טאלב. למשל, הפרופסור לפיננסים ארון בראון טוען שטאלב לא מכיר חלק ניכר מהכלים שסטטיסטיקאים משתמשים בהם, אך ממליץ לסטטיסטיקאים לנסות להתעלם מעלבונותיו של טאלב ולקרוא את ספרו "הברבור השחור". אחרים מזכירים גם הם את אהבתו העצמית והאגו הבעייתי של טאלב, את העובדה שספריו מנופחים יתר על המידה, או את העיסוק האובססיבי שלו בירידות קטנוניות על כל מי שעלול שלא להסכים איתו.

בסופו של דבר שנאתו של טאלב לכלכלנים, סטטיסטיקאים ופרופסורים למנהל עסקים מעציבה, מכיוון שהיא מונעת חילופי רעיונות והשפעה הדדית בינו לבין אחרים שהיו יכולים להפרות גם את המחקר האקדמי וגם את מחשבותיו של טאלב עצמו. השנאה הזו אולי עוזרת לו למכור יותר עותקים מספריו, ויש שיאמרו שזה כל מה שחשוב, אבל היא מונעת ממנו להשפיע על המציאות, חוסמת אותו מפני תובנות חשובות, ותומכת בנטייתם של פוליטיקאים בישראל ובעולם שלא להקשיב לכלכלנים ולעשות שטויות מוחלטות (באחד מנאומיו האחרונים לפיד הזכיר את משל תרנגול ההודו, האם ייתכן שלטאלב הייתה השפעה על החלטת אפס המע"מ האחרונה שלו?).

סיכום

לסיכום, נחזור לצד החיובי: ספריו של טאלב מצביעים על שורה של כשלים בסיסיים וחמורים מאוד באופן שבו מרבית בני אדם מבינים את העולם שבו הם חיים. לעיתים ישנו ניסיון להציג אותם בתור ביקורת על כלכלנים, פרופסורים למנהל עסקים או סוחרי בורסה. זוהי טעות חמורה: כלכלנים וסוחרי בורסה הם בסך הכל בני אדם, גם אנשים אחרים מבצעים את אותן הטעויות בכל תחומי החיים. כולנו עיוורים במידה שווה.

טאלב היה יכול להשיג את מטרותיו ביעילות רבה יותר אם הוא היה מסוגל להתגבר על האגו שלו ולהעסיק עורך שיארגן מחדש את ספריו וימחק את כל החזרות והחלקים המיותרים, או אם הוא היה מסוגל לשכוח מאותם כלכלנים שדחו את ספרו הראשון לפני עשרים שנה ולנסות ללמוד מה חוקרים כלכלנים היום.

בתחילת הקריאה של ספרו האחרון "אנטי-שביר" חשבתי שמדובר בספר עמוק וחשוב, אך ככל שהתקדמתי גברה הרגשת השעמום שלי. משלב מסוים נראה כי הספר מסתובב סביב עצמו במעגלים מבלי להוסיף תובנות מעניינות. כאשר הגעתי לנקודה שבה טאלב מספר כיצד הוא עצמו נמנע מקריאה של ספרים שמשעממים אותו, הגעתי למסקנה שהוא צודק לחלוטין והפסקתי לקרוא את ספרו בערך באמצע (את שני ספריו הקודמים דווקא הצלחתי לסיים).

טאלב מתאר שלל חוקים שלפיהם הוא פוסל הוגים וכותבים אחרים שאינם מתאימים לרמתו העילאית והמתנשאת, אך אני מאמין שהוא שכח חוק נוסף: ישנו הבדל בין הפגנת ידע כללי לבין הצגת תובנות חדשות, וכאשר הכותב מעניק משקל רב מדי להפגנת רוחב ידיעותיו ולמאבקי אגו כאלו ואחרים הוא ככל הנראה עושה זאת על מנת לחפות על תובנות מצומצמות שאינן מסוגלות למלא לבדן ספר שלם.

על פי מאמרו של פרופ' ערן ישיב מאוניברסיטת תל אביב, שהתפרסם באתר המכון למחקרי ביטחון לאומי, התשובה היא חיובית. בעזה גרים 1.76 מיליון תושבים בצפיפות שהיא השלישית בגובהה בעולם, כותב ישיב, ומציין גם כי שיעורי האבטלה ברצועה הם מעל 40% (לעומת כ-26% בגדה המערבית), תחולת העוני היא 39% (לעומת 18% בגדה המערבית) והתוצר לנפש הוא כ-1500 דולר לשנה (לעומת כ-3,100 דולרים בגדה המערבית וכ-36,000 דולרים בישראל). ישיב כותב כי "לעיתים קרובות, מצוקה כלכלית דוחפת אומות לעימות צבאי או לתוקפנות אחרת", ובהמשך בנוגע לפתרון הוא מעיר כי "אם לעזתים יהיה מה להפסיד, תקטן מאד נכונותם לעימות." בהתאם לכך, המלצותיו של ישיב כוללות שיקום ופיתוח תשתיות, סיוע זר, השגת מימון ממדינות ערב העשירות, מעורבות של הבנק העולמי ועוד.

טענות אלו אינן חדשות. הן מזכירות מעט את אותו "מזרח תיכון חדש" שהגה שמעון פרס בזמנו: פרויקטים כלכליים משותפים יובילו את העמים השונים לשלום. ולמה לא באמת? הרי בכל מקום ובכל תקופה האזרח הממוצע בסך הכל רוצה לחיות טוב, בנוחות ובביטחון. כיצד יוכלו הפלסטינים לוותר על מנעמי החיים הטובים ולחזור לחפור מנהרות לשטחנו?

בתור כלכלן אני מאמין שלגורמים כלכליים ישנו תפקיד מאוד חשוב בעיצוב ההיסטוריה האנושית, ובתור אדם שנוטה לרוב לתמוך בפתרונות בצד השמאלי של המפה הפוליטית אני מאמין שרצוי בשלב כזה או אחר להקל את ההגבלות על הפלסטינים ברצועת עזה ובגדה (אבל לא בתגובה לטרור אלא מיוזמתנו) – ובכל זאת, התזה שמציג פרופ' ישיב איננה נכונה לדעתי, משתי סיבות עיקריות.

1. הפלסטינים אינם עניים בגלל הכיבוש, והם יישארו עניים למדי גם כשהוא יסתיים

הספרות הכלכלית בנושא צמיחה חוקרת כבר עשורים רבים את השאלה החשובה מכולן: מדוע מדינות מסוימות הן עניות יותר מאחרות.

התשובה הראשונה שנתנו בני אדם לכך, עוד מימי היוונים, הייתה פשוטה מאוד: גזענות. עמים מסויימים הם נחותים מאחרים באופן טבעי. אך תשובה זו סותרת את העדויות ההיסטוריות, את עובדת קיומן של אימפריות מפוארות לפני מאות או אלפי שנים באזורים שכיום הם נחשלים למדי ולהפך, אזורים שהיו נחשלים לפני אלף שנים וכיום הם פורחים ומשגשגים.

הספרות המודרנית בנושא החלה מגורמים "מקורבים" – מדינות עניות הן עניות יותר מכיוון שיש בהן פחות הון, פחות מפעלים, מכונות, עובדים משכילים וכו'. כאשר מסתכלים על העולם באופן הזה, נראה שקל מאוד לפתור את בעיית העוני: כל מה שנדרש זה להעביר למדינות העניות סיוע חוץ בכמות ראשונית כלשהי שתאפשר להן לצבור הון ולהתחיל את תהליך התיעוש, ולאחר מכן הן כבר יסתדרו לבדן ויתחילו במסע הארוך להדבקת התוצר לנפש שקיים במדינות מערביות. זוהי תיאוריה יפיפייה, שנכשלה לחלוטין במבחן התוצאה בחמישים השנים האחרונות. למרות כסף רב שנשפך על סיוע חוץ למדינות עניות, נראה שהן מתעקשות להישאר עניות ורובן אינן קרובות אפילו להדביק את מדינות המערב.

כישלון זה הוביל כלכלנים לחיפוש אחר גורמים "אולטימטיביים" ועמוקים יותר לעוני שאינם סותרים את העדויות ההיסטוריות כמו הגזענות, מגמה שמאפיינת את המחקר של עשרים השנים האחרונות בתחום. אחת התשובות הראשונות שעלו בהקשר זה נוגעת למוסדות, וניתן לקרוא עליה באריכות ברשומה שהקדשתי לספר "Why nations fail" של דארון אסימוגלו וג'יימס רובינסון. "מוסדות" הם שם כללי שנותנים כלכלנים לכל מערכת החוקים, המנהגים והמוסדות הפיזיים שקובעים את חוקי המשחק בכלכלה, כגון זכויות רכוש, מיסים מסוגים שונים, מונופולים בשליטה ממשלתית, תמיכה בתחרות חופשית, מחסומי סחר ועוד. כלכלנים רבים מאמינים כיום שהמוסדות במדינות כושלות שונים באופן מהותי מהמוסדות במדינות מוצלחות: במדינות כושלות המוסדות בנויים מראש על מנת להעביר את העושר של האומה כולה לאליטה מצומצמת, בעוד שבמדינות מוצלחות המוסדות הם פלורליסטיים יותר, מאפשרים שוויון הזדמנויות, מעצימים את האזרחים ומאפשרים להם למצות את הפוטנציאל שלהם ולתרום לכלכלה. מדינות עניות הן לא עניות במקרה או מכיוון שחסר להן ידע או הון ראשוני; הן עניות באופן מכוון, מכוון על ידי אליטות פרזיטיות ששומרות על מעמדן בקנאות ולוקחות לעצמן גם את פירותיו המעטים של סיוע החוץ.

רעיון אחר הובע בעבר על ידי מקס וובר בנוגע להשפעת הדת: מדינות פרוטסטנטיות הן מוצלחות יותר ממדינות קתוליות בגלל שהאמונה הפרוטסטנטית תומכת בעבודה קשה וחסכנות. גם כאן הבסיס הוא תרבותי, ולא פיזי. בספרו "Farewell to alms" (המבוסס על מאמריהם של עומר מואב ועודד גלאור) מתאר הכלכלן גרגורי קלארק כיצד פועלים הודיים במאה ה-19 שעבדו עם אותן המכונות של הפועלים האנגלים, במפעלים שמוקמו בהודו ונוהלו על ידי מנהלים אנגלים תחת פיקוחם של מהנדסים אנגלים, עדיין הפיקו תוצר הרבה יותר נמוך מזה של פועלים אנגלים. ההודים נטו לקחת יותר הפסקות, לעבוד באופן ממושמע פחות, לעשות יותר טעויות וכו'. פרודוקטיביות העבודה שלהם הייתה נמוכה יותר מסיבות תרבותיות, עוד לפני שנכניס לחישוב את עניין המוסדות.

כלכלנים הלכו גם מעבר לנקודה זו, וניסו לברר מהיכן נובעים המוסדות והגורמים התרבותיים מלכתחילה. התשובה לכך קשורה בנסיבות היסטוריות ותרבותיות מורכבות, אך ייתכן שניתן לפענח לפחות את חלקן. למשל, לפי מחקר משותף של עודד גלאור וקאמרול אשראף לגיוון הגנטי של תושבי המדינה יש השפעה על מוסדותיה: מדינות שהגיוון הגנטי של אוכלוסייתן נמוך מאופיינות לרוב בשמרנות והיעדר פלורליזם ומדינות שהגיוון הגנטי של אוכלוסייתן גבוה מאופיינות בסכסוכים אתניים רבים וחוסר אמון, ולכן ישנה רמת אמצע כלשהי של גיוון גנטי שמאפשרת ליצור תרבות ומוסדות שהם אופטימאליים לצמיחה כלכלית (כמובן, זה לא הגורם היחיד שמשפיע).

זהו נושא מרתק וישנן תיאוריות רבות נוספות, אבל הנקודה היא זו: עמים עניים הם לא עניים בגלל שחסרים להם מפעלים, נמלי ים או בנק מרכזי המאויש על ידי כלכלנים זוכי פרס נובל. הם עניים בגלל גורמים פוליטיים ותרבותיים עמוקים יותר שמקשים עליהם מאוד להיחלץ מהעוני הזה. לא במקרה המדרג היחסי של העושר בין מדינות העולם לא השתנה באופן משמעותי בשלוש מאות השנים האחרונות.

נחזור לארצנו הקטנטונת. אין ספק שהסכסוך פוגע בכלכלת הגדה ועזה (כמו גם בכלכלת ישראל) אבל האם הפלסטינים היו עשירים הרבה יותר בלעדיו?

ספרו המומלץ של בני מוריס, "1948", מספק השוואה בין החברה היהודית והערבית בארץ ישראל לפני קום המדינה: בשנת 1947 חיו בארץ ישראל כ-650 אלף יהודים לעומת כ-1.3 מיליון ערבים, אך התוצר המקומי הנקי של היהודים על 38.5 מיליון לי"ש לעומת תוצר מקומי של 32.3 מליון לי"ש עבור הערבים, וההפרש ברמת התיעוש בין שתי החברות היה עצום: התוצר התעשייתי של היהודים בשנת 1947 עמד על 31 מיליון לי"ש לעומת פחות מ-7  מיליון לי"ש עבור פי שניים אזרחים ערבים (המספרים מבוססים על ספרו של יעקוב מצר). שיעורי הצמיחה של כלכלת היהודים היו גבוהים הרבה יותר מאלו של הערבים. הישוב היהודי היה יותר מאורגן מבחינה פוליטית, מקושר יותר בחו"ל וגם יותר משכיל: האוניברסיטה העברית הראשונה קמה בשנת 1925, בזמן שאוניברסיטאות בערים פלסטיניות קמו רק בשנות השבעים תחת השלטון הצבאי הישראלי.  

למרות היתרון הכלכלי המשמעותי, ניצחון היהודים במלחמת העצמאות לא היה מובטח מראש מכיוון שהם היו מעטים ומבודדים. לו הפלסטינים היו מנצחים והיהודים היו עוזבים את הארץ עוד ב-1948, האם הפלסטינים היו מקימים כאן מדינה מערבית מתקדמת? כמובן שלא. סביר שרמתם הכלכלית הייתה דומה לזו של ערביי מצרים או ירדן – שם התוצר לנפש כיום עומד על קצת מעל ששת אלפים דולרים בשנה, כשישית מהתוצר לנפש בישראל.

הפלסטינים, בדומה לשאר מדינות ערב, תמיד הונהגו על ידי אליטה צרה, עשירה ומושחתת. אין הבדל עקרוני בין חשבונות המיליארדים שהחזיק יאסר עראפת בבנקים שוויצרים לבין הארמונות המפוארים של סדאם חוסיין בעיראק או מועמר קדאפי בלוב. אליטות ערביות ירשו מוסדות נצלניים עוד מימי האימפריה העות'מאנית והמעצמות הקולוניאליסטיות, ומטרתם של המוסדות האלו היא לא לתמוך בצמיחה כלכלית אלא להעביר את פירות הצמיחה לקבוצה מצומצמת של אנשים. כפי שראינו בשנים האחרונות, האביב הערבי לא שינה ברמה העקרונית את המצב הזה, רק החליף אליטות מסוימות באליטות אחרות. באירופה המצב הזה היה קיים במשך אלפי שנים לפני שהשתנה באזור המאה ה-19. זה בכלל לא פשוט לצאת ממעגל העוני של האליטות המנצלות, בכל תולדות ההיסטוריה האנושית רק מדינות ספורות עשו זאת.

כלכלת הרשות הפלסטינית מבוססת כיום על מענקים זרים, לא על יוזמה פרטית ותחרות. הצעירים המוכשרים ביותר עובדים במגזר הציבורי המנופח והמושחת, או מהגרים לחו"ל. בזכותה של אותה האליטה המושחתת הפלסטינים יישארו עניים גם אם ייחתם הסכם שלום עם מדינת ישראל, ומן הסתם הם יאשימו את מדינת ישראל במצבם הכלכלי שנים רבות אחריו. למעשה, לאליטה הפלסטינית משתלם מאוד שלא ייחתם הסכם כזה, מכיוון שהסכסוך מסיח את דעת ההמונים מהבעיות הכלכליות והשחיתות. לא נכון לתמוך באופן עיוור בהזרמת כספים לרצועה תוך התעלמות מהמנגנונים הפוליטיים והתרבותיים שיגרמו לכך שהזרמת הכספים הזו לא תיתרגם לפיתוח כלכלי.

2. סכסוכים אלימים לרוב אינם נובעים מגורמים כלכליים

האם גרמניה הייתה מדינה ענייה בשנת 1914, כאשר נרצח יורש העצר האוסטרי ופרצה מלחמת העולם הראשונה? האם צרפת המהפכנית הייתה ענייה כאשר תפס נפוליאון את השלטון והחל לחמש את צבאו? האם לא היה משתלם יותר לאנגלים, מבחינה כלכלית טהורה, להיכנע להיטלר בשלבים המוקדמים של מלחמת העולם השנייה? האם הצפון וייטנאמיים סבלו מקיפוח כלכלי כשהחליטו לעורר את אחיהם בדרום להתמרד כנגד ממשלת הבובות המושחתת שכפתה שם ארצות הברית? ומדוע נפתלי בנט לא בחר להגר לחו"ל ולהפוך ליזם מצליח בעמק הסיליקון?

איני מומחה גדול להיסטוריה צבאית, אבל קשה לי לחשוב אפילו על דוגמה אחת למקרה שבו מצב כלכלי קשה הניע עם או מדינה לפעילות צבאית משמעותית. אם מישהו מקוראי הבלוג מכיר דוגמה כזו הוא מוזמן להעלות אותה בתגובות.

נכון, בני אדם אוהבים לחיות טוב, ומשבר כלכלי יכול להוביל אותם להגירה למדינות אחרות, להחלפת ממשלה שנבחרה בבחירות דמוקרטיות או להפגנות ברחובות בסגנון של מחאת קיץ 2011 בישראל. אבל פעילויות כאלו רחוקות מאוד מהפעלת אלימות קטלנית בקנה מידה רחב ומהמוכנות למות למען המטרה. הרצון לחיות טוב הוא לא מה שמניע צעירים בני 19 שיוצאים למסע צלב הרחק מארץ מולדתם, מסתערים באומץ על גבעה מבוצרת, צונחים בלב ארץ אויב או נלחמים עד המוות על מנת להגן על מבצר נידח. הרצון לחיות טוב הוא לא מה שמניע אימהות לשלוח את ילדיהן לצבא, הוא לא מה שמונע מיהודים להגר מארץ ישראל והוא לא מה שמניע אומות להילחם. גורמים כגון אמונה דתית, כבוד לאומי, הרגשת ייעוד היסטורי, תחושת חוסר הוגנות, זעם, זהות, פחד משעבוד ושאיפה לחופש הם הרבה יותר משמעותיים כאן מאשר רצון לשפר את רמת החיים על ידי הגדלת התוצר לנפש.

ולפעמים יש גם משהו מעבר לכך. חוקר הדתות תומר פריסקו כתב לאחרונה בנוגע לדאע"ש שמומחים לכתות דתיות ולאסלאם מתקשים להסביר את הקיצוניות של הארגון. הוא כותב כי "נראה שדאע"ש פשוט אכזריים, בלי להיות זקוקים לסיבה. הם לא תחת כיבוש, לא מוחים נגד הקולוניאליזם, לא נאבקים לחופש או לשוויון שחסרים להם". מדבריו משתמע שבדומה לכלכלן ערן ישיב, גם בפקולטות אחרות באקדמיה מתמקדים יותר מדי בניסיונות לרציונליזציה (לרוב בדיעבד) של פעולות אנושיות. אך האמת היא שהדחף לאלימות הוא משהו שכולנו נולדנו איתו, סוג של אינסטינקט. גם פציפיסטים אהבו בילדותם לשחק עם טנקים ולראות סרטים אלימים, וגם פציפיסטיות חשבו בצעירותן שגברים חסונים במדים האוחזים בנשק הם סקסיים. לא כולנו התבגרנו. וכן, כפי שאמר אלפרד, עוזרו הנאמן של באטמן, ישנם גם אנשים שפשוט רוצים לראות את העולם נשרף (ונראה שרבים מהם חיים במזרח התיכון).

על כן, לא נראה לי סביר ששיפור רמת חייו של הפלסטיני הממוצע, גם אם היא אפשרית במידה מסוימת תחת מגבלות הטענה הראשונה שהזכרתי, תשנה באופן משמעותי את רצונו להמשיך ולהילחם במדינת ישראל.

סיכום

לדעתי יש להקל את ההגבלות על האוכלוסייה הפלסטינית בעיקר מכיוון שזה ישפר את תדמיתה הבין לאומית של מדינת ישראל, ומכיוון שנראה שלא כל ההגבלות האלו אכן מכוונות והכרחיות למניעת התחמשותם של ארגוני טרור. אם יש אפשרות להפחית את שיעורי המובטלים בעזה מבלי לתרום באופן ישיר או עקיף לכוחו הפוליטי או הצבאי של חמאס, אין סיבה שלא לעשות זאת.

אך למרות שדרישות החמאס הנוכחיות הן בעלות אופי כלכלי, הסכסוך הישראלי-פלסטיני (כמו גם הסכסוך הישראלי-ערבי) הוא לא סכסוך כלכלי במהותו. אפשר להתווכח האם הוא דתי או טריטוריאלי, אבל הוא בוודאי לא כלכלי. הפלסטינים, הערבים וגם אנחנו הישראלים מוכנים לספוג פגיעות לא קלות ברמת החיים שלנו בעבור שיקולים כגון כבוד לאומי, הרגשת ביטחון עתידית, שיקולים דתיים, ולעיתים גם רצונן של אליטות כאלו ואחרות להסיח את דעת ההמונים משחיתות ולשמר את שליטתן בכלכלה. על כן, שיתופי פעולה כלכליים עם מדינות ערביות או הפלסטינים לא יביאו את שלום האמת המיוחל, ואין שום סיבה להתפלא על כך שראש ממשלת טורקיה מוותר על הזדמנויות כלכליות על מנת לשפר את מעמדו בבחירות הקרבות לנשיאות. שלום האמת בין הישראלים לפלסטינים ולשאר הערבים יגיע, אם בכלל, רק כאשר יבשילו בקרב העמים שינויים תרבותיים ופוליטיים שיכולים לקחת מאות שנים.

כלכלה היא נושא חשוב ומרתק, אך חשוב שלא לנתח את המתרחש בעולם מתוך פריזמה צרה מדי. מערכת השיקולים שמפעילים בני אדם ומדינות היא מורכבת יותר מהמתואר במודלים כלכליים, ופעולות שנראות "לא רציונאליות" מנקודת מבט כלכלית צרה יכולות להיות הגיוניות מאוד מנקודת מבט רחבה יותר, נכונה יותר, ובעיקר – אנושית יותר.

עדכון:

מספר מגיבים לבלוג כאן ובפייסבוק טענו ובצדק שמלחמות האופיום בין בריטניה לסין מהוות דוגמה טובה למלחמות שנבעו משיקולים כלכליים, כמו גם מבצעים אחרים הקשורים לקולוניאליזם. אך יש כאן משהו שונה במהותו מאשר הסכסוך הישראלי-פלסטיני: חיילים אירופאים אשר תקפו מדינות עניות במאה ה-19 נהנו מיתרונות טכנולוגיים משמעותיים ומסיכוי לרווח אישי ישיר גבוה מביזה או קשרים עסקיים עם חברת הודו המזרחית הבריטית, ונקודת המוצא הייתה שונה לגמרי. מצבם של החיילים האלו ומפקדיהם היה דומה יותר למצבם של פיראטים התוקפים אוניות משא בעבור רווח אישי. כאשר בוחנים סכסוכים בין עמים סמוכים או בין קבוצות אתניות קשה למצוא תפקיד משמעותי לגורמים כלכליים.

אחרים הזכירו את הקשר בין המצב הכלכלי בגרמניה בשנות העשרים והשלושים לבין עליית המפלגה הנאצית לשלטון, אך המשבר הכלכלי הגדול פגע בכל מדינות העולם ובכל זאת ברובן המכריע הוא לא גרם לעלייתם של כוחות פאשיסטים ומיליטריסטים. גרמניה הייתה במצב שונה בגלל הסכמי השלום המשפילים שאחרי מלחמת העולם הראשונה, ולא ברור עד כמה מדובר בשיקולים כלכליים נטו ולא בענייני כבוד לאומי. נראה לי מוזר לטעון שהגרמנים שחוו את מלחמת העולם הראשונה האמינו שמלחמה נוספת תשפר את מצבם הכלכלי.

בשבועיים האחרונים העיתונים הכלכליים בישראל מלאים בעצות. ישנם סימני האטה מדאיגים במשק הישראלי, וחלק מהנתונים הם עוד מלפני מבצע "צוק איתן" כך שרבים מאמינים שכרגע אנחנו כבר נמצאים בשלבים חמורים יותר של גלישה למיתון. בנקים מרכזיים בדרך כלל מתמודדים עם מצבים כאלו על ידי הפחתת הריבית, תחת ההנחה שריבית נמוכה יותר תעודד את הפרטים במשק לצרוך, תעודד את הפירמות להשקיע ותעודד את הייצוא, ואכן המועצה המוניטארית של בנק ישראל בחרה להוריד את הריבית לאחרונה, אבל הריבית מלכתחילה הייתה די נמוכה ולא ברור עד כמה זה יעזור. במקביל לכך מתחיל להתחמם הקרב על חלוקת התקציב הבא, ועולה השאלה האם ניתן לחלק אותו באופן שיוכל להתמודד עם סימני ההאטה.

אם נסכם את עצותיהם של כלכלנים שונים כפי שהופיעו בכלי התקשורת, נראה כי כולם מסכימים שיש לצמצם פטורים ממיסים (ובעיקר את תכנית מע"מ אפס של לפיד), לנסות לרסן את תוספות התקציב הנדרשות על ידי מערכת הביטחון ולהגמיש מעט את הכללים הפיסקאליים המגבילים את המידה שבה הממשלה יכולה להגדיל את הוצאותיה, כך שהממשלה תוכל להגדיל את הגירעון מעט יותר מהמתוכנן. מרבית הכלכלנים מדברים על הגדלת הגירעון מתוך מטרה להתמודד עם הוצאות הביטחון בעקבות המבצע מבלי לקצץ במקומות אחרים, אך ישנם גם כלכלנים הטוענים שההוצאה הממשלתית יכולה להוות מנוע צמיחה למשק.

המקור המרכזי לתפיסה שלפיה הגדלת הוצאות הממשלה מסוגלת לעודד צמיחה היא תורתו של ג'ון מיינארד קיינס משנות השלושים של המאה הקודמת. לפי קיינס משק יכול להיקלע בעקבות משבר כלכלי למצב שבו הוא לא ממצה את מלוא הפוטנציאל שלו, כאשר פירמות וצרכנים חוששים להוציא את כספם, להשקיע ולצרוך, והאבטלה נשארת גבוהה. במצב זה רכישת שירותים ומוצרים על ידי הממשלה באופן זמני יכולה להפחית את האבטלה ולהוציא את המשק מהמשבר. ישנם גם עיתונאים הנוטים לכיוון ה"קיינסיאני" של הגדלת הוצאה ממשלתית בתור מנוע צמיחה, כפי שכתב למשל סבר פלוצקר באחד מטוריו האחרונים.

האם התפיסה הזו רלוונטית למצבה הנוכחי של מדינת ישראל? על מנת לדון באופן רציני בכל אותם רעיונות, ראשית עלינו לוותר על מספר אשליות בנוגע לאופן שבו ממשלות פועלות ומשפיעות על המערכת הכלכלית.

מה הקשר בין הוצאות הממשלה לשירות לאזרח?

מספר כלכלנים בעבר, ביניהם זוכה פרס הנובל ג'יימס ביוקנן, טענו שקיינס לא מתחשב בתמריצים העומדים בפני ממשלות בפועל ובחוסר יכולתן (ורצונן) של ממשלות ליישם מדיניות כלכלית אופטימאלית. המודל של קיינס הוא פשוט מדי, הממשלה איננה משולבת בו באופן ריאליסטי, וכיום כבר אין כלכלנים באקדמיה המאמינים בו באופן נאיבי. למשל, גם פרופ' אבי בן-בסט, התומך בהגדלת הוצאות הממשלה, טוען בראיון לדה-מרקר שנדרש במקביל לייעל את המערכת. בלי התייעלות הגדלת ההוצאות לא תתרום לשיפור השירות לאזרח. ייתכן שהגדלת ההוצאות תוך כדי התייעלות היא עצה סבירה, אבל באופן מעשי פוליטיקאים יבצעו בהתלהבות רבה רק את חלקה הראשון של העצה, את הגדלת הוצאות הממשלה על חשבון הגירעון, ואת החלק של הייעול יזניחו.

קשה מאוד לייעל מערכות בירוקרטיות גדולות, ולכן כלכלנים רבים (בעיקר בארצות הברית, פחות בישראל) ממליצים "להרעיב" אותן על ידי מגבלות כספיות כאלו ואחרות. זה לא שאותם הכלכלנים, שאני נמנה עליהם, לא חושבים שקיימים "מוצרים ציבוריים" שרק ממשלה יכולה לספק באופן אפקטיבי, ואנחנו גם יודעים למשל שמערכת בריאות ציבורית עדיפה על מערכת בריאות פרטית בגלל כשלי שוק כאלו ואחרים – אנחנו פשוט לא חושבים שקיים קשר חזק בין תקציב המדינה לבין יכולתה למלא את הפונקציות האלו. כאשר מגדילים את התקציב, בהתאם לחוקי פרקינסון שעליהם כתבתי בעבר, פקידים פשוט מייצרים יותר עבודה לפקידים אחרים, מקימים מחלקות חדשות, ועדות היגוי חדשות, גופים בירוקרטיים נוספים, מציעים חוקים חדשים שידרשו את שכירתם של מפקחים נוספים ומפיקים שלל כסת"חים, ללא שום תועלת של ממש לאזרח.

ראו למשל את הכתבה הזו בדה-מרקר, בנוגע לניסיונותיה הנואשים של ממשלת ישראל להעלות את רמת השירותים המוענקת על ידי משרדי הממשלה באינטרנט. כך כותב אמיתי זיו:

"ההצעה החדשה למחשוב הממשלה היא מהסבוכות והביורוקרטיות ביותר שנראו בישראל – מה שמגדיל את החשש שמא היא כלל לא תצא לפועל ותציג תוצרים אמיתיים. קשה לסכם את כמות הגופים שיקומו במסגרת ההצעה. רק בתחום הסייבר יעורבו שלושה גופים: מנהל סיכוני התקשוב, יחידת הסייבר הממשלתי והמטה הקיברנטי הלאומי. יחידת ממשל זמין תעבוד לצד היחידה לשיפור השירות הממשלתי (תחליף למה שמכונה כיום היחידה להפחתת הנטל הביורוקרטי), אך מעליה תהיה ועדה בין־משרדית לאותו הנושא. כל זאת בלי לבטל את יחידת חופש המידע במשרד המשפטים. עדיין לא סיימנו, כי על פי ההחלטה יקום פורום ישראלי לממשל פתוח שבראשו יעמוד שר התקשורת. מצאנו בהצעה חמישה גופים עם מנדט דומה וקרוב. ואיפה מיזם ישראל דיגיטלית בכל זה? נראה כי בהצעה הנוכחית המיזם מקבל שנמוך משמעותי, וסמכויותיו יהיו דומות מאוד לכל מה שנכתב עד כה: "להקים אתר אחוד לכלל משרדי הממשלה, שיפותח מתוך תפישה הממקמת את צורכי המשתמש במרכז וינגיש את המידע הממשלתי לציבור בצורה נוחה ופשוטה, בדומה למודל הבריטי Gov.uk". ואם זו אינה כפילות, אז הנה עוד גוף חדש שיקום: ועדת היגוי למיזם ישראל דיגיטלית. סעיף ד' לעניין ישראל דיגיטלית חושף כי יעד הזמן "להפיכת השירותים הממשלתיים השימושיים ביותר לציבור לדיגיטליים" הוא 2019."

האם לאור הדברים האלו ניתן לצפות שתקציבים נוספים ליחידות המחשוב הממשלתיות באמת יעלימו את כל אותם אתרי האינטרנט של משרדי הממשלה העובדים רק עם הדפדפן הנחות אקספלורר, או את השימוש הנרחב בפקס שהיה אמור להיכחד לפני למעלה מעשור?

כל ניסיון ממשלתי לייעול המערכת סופו שיראה כמו סצנה מהסדרה הבריטית המופתית Yes Minister. זה לא במקרה, וזה לא קורה רק בישראל. התייעלות היא פשוט לא משהו שממשלות מצליחות לעשות כל עוד אין גורם חיצוני שכופה עליהן קיצוצים בקנה מידה רחב. זהו הטבע שלהן. גם אם השרים רוצים, לפקידים שעובדים מתחת להם אין שום אינטרס להתייעל. המסקנה הנובעת מכך היא שהגדלת תקציבי המשרדים השונים לא תתרום לשיפור השירות לאזרח. הגדלת תקציב החינוך לא תתבטא בהכרח בחינוך טוב יותר, הגדלת תקציב הבריאות לא תתבטא בהכרח בבריאות טובה יותר והגדלת תקציב הביטחון לא תתבטא בהכרח בביטחון רב יותר.

הראיות האמפיריות תומכות במסקנות אלו. למשל, מחקרים העלו שאין קורלציה בין הוצאה על חינוך במדינות מערביות לבין הישגי התלמידים באותן המדינות, או בין ההוצאה על בריאות לבין מדדים בריאותיים תוצאתיים כגון תוחלת חיים או תמותת תינוקות. ראו את שני התרשימים הבאים שמצאתי כאן בחיפוש מהיר [1]:

כפי שניתן לראות, ברמות הנמוכות של ההוצאה עבור מדינות עולם שלישי ישנו קשר חיובי בין הוצאה על בריאות וחינוך לבין ציוני סטודנטים ותוחלת חיים, אבל עבור מדינות מערביות אין קשר כזה. גם ניתוח של ההוצאות בתוך מדינה לאורך זמן לא יעלה קשר ברור.

מידת היעילות והמבנה של המערכות הללו היא הפרמטר החשוב, לא כמות הכסף שנשפך עליהן. ייתכן שבתוך מדינה הוצאה גבוהה יותר על חינוך בבית ספר אחד תשפר את הישגיו לעומת בתי ספר אחרים, מפני שכל בתי הספר האלו פועלים תחת אותה המערכת, אבל בהשוואה בין לאומית גורמים אחרים משפיעים הרבה יותר. על כן, להשוואות בין לאומיות של הוצאות ממשלה על תחומים שונים אין ערך של ממש מלבד לשמש כתירוץ לפוליטיקאים ובירוקרטיים שמעוניינים להגדיל את תקציביהם.

חשוב להדגיש: זה כמובן לא אומר שקיצוץ גדול של תקציב הבריאות לא מסוגל לפגוע ברמת השירותים המסופקת. למעשה, כאשר ננסה להפעיל קיצוצים על מערכות בירוקרטיות מורכבות סביר שהפקידים יטו את הקיצוץ באופן שיפגע פחות בתנאי העבודה שלהם ובשומנים העודפים ויפגע יותר ברמת השירות לאזרח. זו הסיבה שבגללה לפני כל קרב תקציבי הרמטכ"ל מצהיר על סגירת אוגדות טנקים וטייסות ולא על פגיעה בתנאי הפנסיה של אנשי קבע או על סגירת יחידות מיותרות כגון גלי צה"ל וחיל החינוך.

בכל אופן, אף אחד בינתיים לא מדבר על קיצוץ תקציבים – השאלה היא רק בכמה להגדיל אותם. כלל ההוצאה מגביל את ההוצאה ביחס לשנה שעברה, כאשר הרעיון הוא לנסות להגביל את הגידול לפי הגידול באוכלוסייה. זה נשמע הגיוני. פריצת כלל ההוצאה היא הגדלת התקציבים מעבר לכך, רק על מנת שבגרפים הצבעוניים של השוואות בין לאומיות בנוגע להוצאות אזרחיות אנחנו "נצא טוב". את הפקסים היא לא תעלים.

האם ממשלות יכולות לתרום לצמיחה?

אז הגדלת תקציבי הממשלה לא תשפר את השירות לאזרחים, אך בנוסף לכך היא גם לא תתרום לצמיחה. תשתיות ציבוריות כגון כבישים, מחלפים ורכבות הם תמיד האחרונים בסדר העדיפויות של הממשלה, מכיוון שהם עולים הרבה כסף בטווח הקצר אך ההשפעה שלהם היא בטווח הארוך, הרבה אחרי שהפוליטיקאים הנוכחיים יספיקו להתחלף, להתפצל ממפלגותיהם הנוכחיות ולהקים עשרות מפלגות מרכז חדשות ומבטיחות בהובלתם של כוכבים עולים כריזמטיים שיתרסקו באותו האופן שבו התרסקו שלל מפלגות המרכז הקודמות. למשל, בסבב הקיצוצים האחרון, מעט לאחר שיאיר לפיד מונה לתפקידו הנוכחי, אחד הנושאים הראשונים שקוצצו היה פרויקט הרכבת הקלה בגוש דן.

חשוב לזכור שאפילו ברמה התיאורטית הטיעון הקיינסיאני תקף רק עבור משק המצוי במשבר הנובע ממחסור בביקושים, מצב שבו כולם חוששים מהעתיד כך שהאזרחים מפחדים להוציא את כספם והפירמות חוששות להשקיע, ואז הממשלה יכולה להיכנס ולהחליף אותם באופן זמני. על מנת שזה יעבוד אנחנו צריכים להיות מלכתחילה במצב שבו המשק לא ממצה את הפוטנציאל שלו. האם זהו המצב במדינת ישראל? למרות החששות מהעתיד האבטלה עדיין נמוכה יחסית בארץ, אנחנו עדיין לא במשבר, וההאטה נובעת במידה רבה מהמשבר העולמי, לא ממחסור בביקושים פנימיים ומאיזו שהיא פסימיות בציבור.

התפיסה הזו שלפיה ממשלות תמיד יכולות לעודד צמיחה ותעסוקה על ידי הגדלת הוצאותיהן על חשבון הגירעון היא שגויה גם באופן תיאורטי וגם באופן אמפירי, והייתה יכולה לגרום גם לקיינס להתהפך בקברו. זה יכול אולי לעבוד תחת צירוף נסיבות נדיר, אך נדרשות ראיות רציניות על מנת לטעון שצירוף נסיבות שכזה מתקיים כרגע במדינת ישראל. פוליטיקאים, כמובן, אוהבים את התפיסה הקיינסיאנית כפי שהם יאהבו כל גישה שמספקת להם תירוץ לבזבז כסף, לבצע מהלכים פופולאריים ולא להילחם נגד קבוצות לחץ.

דרוש: גנן, לא מצביא

אז מה כן ניתן לעשות?

ובכן, ברגע שמוותרים על כל הטריקים והקסמים נשארת רק עבודה קשה, אפורה ומייגעת שאף אחד לא רוצה לעשות.

ממשלות אולי לא מסוגלות לעודד צמיחה, אבל הן בהחלט מסוגלות למנוע מהצמיחה להתרחש מעצמה על ידי תקיעת מקלות בגלגלי המשק. הוצאתם של אותם המקלות, ניכוש העשבים השוטים, היא מלאכה קשה הדורשת התמודדות מול פקידים שאין להם שום רצון להתייעל ומול קבוצות לחץ חזקות המרוויחות כסף רב כתוצאה מקיומם של המקלות. זוהי מלאכה שרצוי לעסוק בה תמיד, בכל נקודת זמן, אך היא קריטית במיוחד בתקופת משבר שבה עלינו לנסות ולגרד כל שבריר אחוז צמיחה שניתן למצוא.

ברוב המקרים לא מדובר כאן באיזו שהיא "רפורמה גדולה ומהוללת" שהשר הרלוונטי יכול לקעקע על מצחו בגאווה בסגנון של הרפורמה של כחלון בסלולר, אלא בהרבה מיני-רפורמות קטנות שיזכו את השרים במעט תהילה ותשומת לב תקשורתית ובהרבה מלחמות כנגד קבוצות לחץ: הסרת חסמי יבוא, שיפור התחרותיות בסקטורים שונים במשק, ייעול הרגולציה, רפורמות במערכת המיסוי שימנעו עיוותים כאלו ואחרים, וייעול מערכות ממשלתיות שיאפשרו הפניית כספים רבים יותר להשקעה בתשתיות או יאפשרו הפחתת מיסים.

ישנם כמה "עשבים שמנים" כגון הרפורמה בנמלי הים, במשק החשמל או הזרמת תחרות למערכת הפיננסית, אך מרבית העשבים הם קטנים, רחוקים מתשומת הלב הציבורית ונטועים חזק בקרקע. עקירתם דורשת מאמצים משמעותיים לא רק מצד הפקידים, אלא גם מצדם של השרים האחראיים על המשרדים הכלכליים הגדולים. ניכושם של אותם העשבים יאפשר לחברות מסחריות בריאות וחזקות, בכל הגדלים ומכל המינים, לצמוח ולהצמיח ביחד איתן את המדינה כולה.

הכלכלה הישראלית איננה זקוקה כרגע למצביא בשריון זוהר שיטווה איזו שהיא מטרה אסטרטגית מופלאה ויניף את חרבו באומץ אל עבר האופק, למרות שזו הרוח העולה בקביעות מכלי התקשורת הכלכליים ומנאומיהם של שרים בכירים. הסתערות דון-קישוטית מרהיבה על מטרות אבודות או מיותרות היא לא אומץ אלא טמטום. זה מה שקל לעשות. לשנות את המציאות, לעומת זאת, זה קשה. הכלכלה הישראלית זקוקה לגנן אפור ומשעמם שמוכן להפשיל שרוולים, להיכנס אל תוך הפרטים ולנכש את העשבים העיקשים, בחום של הקיץ הישראלי, עם כל הזבובים והיתושים מסביב, לא מתוך שאיפה לתהילה אלא פשוט מכיוון שזו העבודה שלו.

האם ישנו בממשלה גנן שכזה?

[1] המקור קצת מפוקפק, אבל התרשימים זהים לתרשימים אחרים שמצאתי ממקורות אמינים יותר והנתונים שעליהם הם מבוססים זמינים וניתנים להורדה בחינם. אני מקווה שתסלחו לי שהתעצלתי ולא הכנתי תרשימים בעצמי מנתוני מקור.

באחד מערבי חודש יולי האחרון הצטופפו כשלושים איש בחדר ישיבות קטן במרכז הבינתחומי בהרצליה, משוחחים ביניהם באופן טבעי על המבצע הצבאי בעזה, על הלוחמים ההרוגים, מתעדכנים בסמארטפונים ומחליפים שמועות שהגיעו בשעות האחרונות. זאת לא הייתה הסיבה שבגללה הזמנו אותם לשם.

צוות "השולחנות העגולים" של מכון אהרון למדיניות כלכלית, שאני חלק ממנו, הזמין את האנשים הללו מספר חודשים לפני כן על מנת לערוך דיון בנושא מדיניות סחר החוץ של מדינת ישראל. הרשימה הייתה מכובדת למדי: אקדמאים בכירים, מנכ"לים המייצגים את החברות הגדולות בארץ, פקידים בכירים בהווה ובעבר ונציגים של מגזרים כגון התעשיינים, החקלאים ועוד. המטרה הייתה לקיים דיון מקצועי ומקיף במצב הנוכחי ובמדיניות הרצויה, בחדר סגור, ללא נוכחותם של פוליטיקאים (בהווה) ושל עיתונאים. לאחר הדיון סיכמנו את דברי הנוכחים, וניתן להוריד כאן את הסיכום הרשמי שאושר על ידיהם ואת רשימת המשתתפים המלאה.

ברשומה זו אסכם את הדברים העיקריים שעלו במסגרת השולחן העגול ואת דעותי האישיות בנוגע אליהם, שאינן מייצגות כמובן שום עמדה רשמית של מכון אהרון או של המרכז הבינתחומי בהרצליה. במידה מסויימת מדובר ברשומת המשך לרשומת האורח שפרסם כאן אסף צימרינג בעבר בנוגע לסחר חוץ.

חסימת יבוא

הדיון החל במצגת שהעביר עומר מואב, פרופסור לכלכלה במרכז הבינתחומי ובאוניברסיטת וורוויק, בה הוא תקף את מבצע "קנה כחול-לבן" של משרד הכלכלה ואת דבריהם של פוליטיקאים שונים בעניין, וטען שאין סיבה לעודד יצוא, למנוע יבוא או להתערב בשער החליפין, מכיוון שהיצוא והיבוא הם בסך הכל שני הצדדים של אותה העיסקה: היצוא מספק מטבע חוץ למשק הישראלי, והיבוא מספק מוצרים למשק הישראלי תמורת אותו מטבע החוץ. על כן, בסופו של דבר היבוא והיצוא נעים יחדיו (כפי שניתן לראות למשל בתרשים הבא הלקוח מהמאמר של אסף) ואין היגיון במדיניות שתנסה לעודד אחד ולדכא את השני – אין שום דבר "רע" ביבוא או "טוב" ביצוא.

כמו כן, הזכיר מואב כי הספרות הכלכלית מלמדת אותנו שפתיחת משקים ליבוא לא מובילה לגידול באבטלה אלא רק לשינוי בתמהיל המועסקים. להרחבה בנוגע לטיעונים אלו ניתן לקרוא את מאמרו של אסף צימרינג שקישרתי אליו לפני כן, ועל מנת לקצר לא אחזור על הדברים כאן.

מדברי הנוכחים בדיון עולה כי הנושא של מכסים קיים היום בעיקר בסקטור החקלאי, ובשאר חלקי המשק הוא פחות רלוונטי, אך כפי שנראה בהמשך מכסי היבוא הם לא הבעיה המשמעותית. אבשלום וילן, מזכ"ל התאחדות חקלאי ישראל כיום וח"כ במרצ בעבר, ציין בדיון כי החקלאים מוכנים לקבל תמיכה ישירה מהממשלה, בהתאם למקובל באירופה, במקום תמיכה עקיפה המתבטאת במכסים ואיסורי יבוא. תמיכה ישירה היא עדיפה מכיוון שהיא שקופה יותר, שוויונית יותר מבחינת הנטל על הצרכנים ומעוותת פחות את החלטותיהם של הפרטים במשק (ראו פירוט בנייר העמדה בנידון של מכון ירושלים לחקר שווקים), וארגון ה-OECD מבקר את מדינת ישראל על כך שתמיכתה בחקלאים היא בעיקר עקיפה. היו כבר ניסיונות לקדם חקיקה בכיוון זה, אך הוויכוח הוא כמובן על הסכום שהחקלאים יקבלו וכאן הפער בין האוצר לבינם עדיין גדול.

מלבד זאת העלה אבשלום וילן את שאר הטיעונים המוכרים: במדינות אחרות התמיכה בחקלאים היא גבוהה יותר מאשר בארץ, התמיכה בחקלאים היא תמיכה בפריפרייה, יש בה צורך אסטרטגי, ומחיריהם של מוצרי מזון בישראל מושפעים מהמחסור בתחרות בין רשתות השיווק ולא מסובסידיות לחקלאים.

כפי שכתבתי בעבר, אינני רואה מדוע הממשלה צריכה לקחת כסף מישראלים שאינם עובדים בחקלאות ולתת אותו לישראלים העובדים בחקלאות, גם אם ממשלות מערביות אחרות עושות זאת. הטיעון ה"אסטרטגי" הוא בדיחה: בתרחיש האימה של מצור עולמי (שלא קרה מעולם בשום מדינה) המוצר המיובא שהכי נזדקק לו יהיה נפט, וללא נפט שום מוצר חקלאי לא יגיע לשום מכולת שכונתית. הפריפרייה היא בור ללא תחתית השואב כספים מהערים הגדולות של מרכז הארץ כבר 60 שנה ועדיין אף אחד לא רוצה לגור בה. כל הדיון בנושא סובל מעודף חמור בפופוליזם, מתיאורים ציוריים של עמקים ירוקים וחקלאים חרוצים ומסכנים שרק רוצים להתפרנס, אך התיאורים הללו מסווים את האמת: שטרות של כסף שיוצאים מהכיס של כל אחד מכם ונוחתים בכיסיהם של אנשים אחרים שהם לא עניים, לא מוגבלים, לא חסרי-מזל, לא נכים, לא קשישים ולא ניצולי שואה. סתם אנשים נחמדים וחביבים, מלח הארץ, שאין שום סיבה מיוחדת לסבסד את המקצוע שבו בחרו ולא לסבסד כל מקצוע אחר.

לדעתי קיומה של כלכלה בריאה, דינאמית וצומחת תלוי בכך שסקטורים לא רווחיים ייכחדו, שיישובים שאף אחד לא רוצה לגור בהם יינטשו, ושאנשים יבצעו את בחירותיהם באופן רציונאלי וללא ממשלה המנסה להשפיע עליהם על מנת לקדם אילו שהן מטרות-על אסטרטגיות מרוחקות שהיא אף פעם לא תצליח להשיג. כפי ששאלה בשלב כלשהו בדיון ישראלה מני מאיגוד לשכות המסחר – מדוע יש בישראל תעשיית טונה?

כל אזרח ישראלי שמאמין שהפריפרייה חשובה מוזמן לעבור בכוחות עצמו לפריפרייה, וכל אזרח ישראלי שמאמין שתעשיית הטונה הישראלית חשובה מוזמן לאכול טונה תוצרת הארץ (סליחה – טונה תוצרת חו"ל שנארזה בארץ). מהו ההיגיון בלכפות משהו על כלל אזרחי המדינה בנושאים אלו? המכס על הטונה באמת ירד ככל הנראה (באיחור של כמה עשורים), אך יש מוצרים חקלאיים שעדיין נהנים מהגנה מוגזמת, לא רק בנושא היבוא אלא גם דרך אישור חוקי לניהול קרטלים, ורק מעטים תומכים בהסרת כל התמיכה הממשלתית בסקטור החקלאי. בכל אופן, גם מעבר לתמיכה ישירה בחקלאים זהו צעד בכיוון הנכון.  

הדיון בנושא מכסי היבוא היה פשוט יחסית, ונראה שהנוכחים בחדר מתחלקים באופן די ברור: נציגיהם של החקלאים תמכו בהשארת המכסים, ומרבית האחרים התנגדו או נמנעו בנימוס מהבעת עמדה. לעומת זאת, בנושא עידוד הייצוא הקונצנזוס בחדר היה פחות ברור.  

עידוד יצוא

הדיון בנוגע לעידוד יצוא עסק בעיקר בניסיונותיו העקביים של בנק ישראל להחזיק את שער השקל על רמה גבוהה ביחס למטבעות אחרים על מנת לתמוך ביצואנים (אשר משלמים משכורות בשקלים ומרוויחים במטבעות אחרים), ובמידה פחותה יותר בחוק עידוד השקעות הון והטבות מס ליצואניות גדולות. אם נאמין לתזה שהציג עומר מואב, אז היצוא והיבוא הם שני צדדים של אותה העסקה ואין שום סיבה לעודד אחד מהם על חשבון השני. האם בבנק ישראל לא מכירים את התיאוריה הזו? בטח שהם מכירים. ההבדל בין פעולותיהם לבין הטיעונים שמציג מואב הוא הבדל בין הטווח הקצר לבין הטווח הארוך.

על פי התיאוריה המוניטארית בנקאים מרכזיים מאמינים שאין להם את היכולת להשפיע באופן ישיר על משתנים ריאליים – אבטלה, שכר ריאלי, צמיחה, שער החליפין הריאלי וכו' – בטווח הארוך. הם יכולים להשפיע עליהם רק בטווח הקצר, ובטווח הארוך כל מה שהם קובעים זה את רמת המחירים. בעבר הייתה התערבות מלאה וקבועה של בנקים מרכזיים בשער החליפין הנומינאלי (משטר שער חליפין קבוע) והיו לכך חסרונות שונים שלא ניכנס אליהם כאן; כיום בכל אופן מרבית המדינות נוקטות בשיטה של שער חליפין נייד עם התערבויות זמניות. אז ישנו שער חליפין ריאלי "של הטווח הארוך" בין השקל לדולר התלוי בפרמטרים הבסיסיים של כלכלת ישראל, ביכולות הייצור שלנו ושל מדינות אחרות בתנאים שאינם תנאי משבר, ועליו לבנק המרכזי אין השפעה.

עכשיו, הבסיס לפעולותיהם של בנקאים מרכזיים הוא הטווח הקצר: האמונה שיש להם את היכולת "להחליק משברים" זמניים על מנת למנוע נזק שאינו רצוי לכלכלה. למשל, אם השקל חזק במיוחד בגלל המשבר הכלכלי הנוכחי בעולם והפרשי הריביות בין השוק הישראלי לשווקים בחו"ל, יצואנים ישראלים עלולים לפשוט את הרגל ולסגור את עסקיהם – והעסקים לא יפתחו מחדש אחרי שהמשבר יסתיים. כך משבר כלכלי זמני יוביל לתוצאות ארוכות טווח. אם הבנק המרכזי יכול להשפיע על משתנים ריאליים בטווח הקצר הוא יכול למנוע מאותם יצואנים לקרוס, וכך לתרום למדינה גם בטווח הארוך באופן עקיף.

כפי שנגידת בנק ישראל מכירה את טיעוניו של מואב, כך מואב מכיר את טיעוני בנק ישראל בנידון. לפי הבנתי הוויכוח בינם הוא פחות וויכוח על עקרונות ויותר וויכוח על מידתיות: עד לאיזו רמה ראוי להוריד את הריבית ולמשך כמה זמן. בסופו של דבר זוהי פעולה של התערבות מלאכותית בשוק שמעוותת את מנגנון המחירים ואת החלטות הפרטים, ויש לה מחיר.

עדי פוזנר, פרופ' לכלכלה במרכז הבינתחומי, העלה במהלך הדיון דוגמה בנושא זה: נניח ששער הדולר שאליו בסופו של דבר נתכנס הוא 3 שקלים לדולר, אך בגלל משבר זמני בנק ישראל שרוצה לעודד את התוצר או למנוע משער החליפין לרדת בחדות מתערב ומשאיר אותו על 4. יזם יכול להקים מפעל ולהכין תכנית עסקית המבוססת על שער דולר של 4, מכיוון שהוא לא יודע עד כמה שער הדולר מושפע מפעילות בנק ישראל. בסופו של דבר נגיע לשער של 3 ותכניתו של היזם תיכשל. זה לא שונה מישראלים הלוקחים משכנתא מוגזמת בתנאי הריבית הנוכחית תוך התעלמות מהאפשרות שהריבית תעלה – עיוות מנגנון המחירים גורם לפרטים לקבל החלטות שגויות, והחלטות שגויות פוגעות במשק. צבי אקשטיין, פרופ' לכלכלה במרכז הבינתחומי והמשנה לנגיד בנק ישראל לשעבר, חיזק את דבריו של פוזנר וטען שיש מקום להתערבות זמנית רק אם אנחנו באמת מאמינים ששער החליפין כרגע הוא נמוך מהשער ארוך הטווח – ואקשטיין מאמין שזה המצב כרגע.  

התומכים המרכזיים בהתערבותו של בנק ישראל במסגרת השולחן העגול היו כמובן נציגיהם של היצואנים ובראשם דפנה אבירם-ניצן, מנהלת האגף למחקר כלכלי בהתאחדות התעשיינים. לפי מצגת שהעבירה אבירם-ניצן בתחילת הדיון שער המטבע הוא הגורם המרכזי לשחיקתם של יצואנים בישראל בשנים האחרונות, והוא מטריד אותם יותר מכל גורם אחר שלממשלה יש השפעה עליו. אבירם-ניצן הסכימה שהתמיכה צריכה להיות זמנית, בטווח הקצר, אך חלק מהנוכחים בדיון הזכירו כי היצואנים תמיד דוחפים לתמיכה כזו.

באופן אישי אני מתקשה לגבש דעה בנושא זה. לו הייתי נדרש להחליט אני מניח שהייתי מעניק סיוע זמני כלשהו ליצואנים (בכל מקרה נדרשת כיום התערבות של בנק ישראל על מנת למנוע את "המחלה ההולנדית" שיכולה לנבוע מיצוא הגז הטבעי), אך אין לי מספיק ידע על מנת לומר בביטחון ששער הריבית או שער המטבע הנוכחיים הם גבוהים או נמוכים מדי. זהו וויכוח מורכב שנדרש לבצע על ידי שימוש בנתונים ומודלים מתאימים ולא על ידי פיזור סיסמאות בעיתונים. בכל אופן, אינני חושב שסבסוד הייצוא צריך להיות מטרה העומדת בפני עצמה ואני לא רואה צורך בתמיכה קבועה בו.

פריון

חלק מהדיון על היצוא נגע בנושא הפריון (פרודוקטיביות). פריון נמוך הוא מחלה קשה של המשק הישראלי: עובד ממוצע בארץ מייצר בשעה פחות מעובד במרבית מדינות המערב (ראו למשל את המחקרים של מכון טאוב בנושא). מבין כלל הסקטורים במשק היצואנים הם בעלי הפריון הגבוה ביותר, הם גם משלמים משכורות בהתאם, ועל כן לפי טיעון נפוץ תמיכה בהם תגדיל את הפריון הממוצע במשק ואת השכר הממוצע. ישראל מקוב, מנכ"ל חברת טבע לשעבר, טען שהדיון בנוגע למדיניות סחר חוץ הוא שולי בהשוואה לדיון על הפריון ושהמדיניות הממשלתית צריכה להיות מכוונת להגדלת הפריון, אך על ידי תמיכה ישירה בנושאים כגון הכשרה מקצועית במקום על ידי התערבות בשער המטבע.

האם ממשלה מסוגלת "לייצר צמיחה" או "לייצר פריון", למשל על ידי תמיכה בחברות כגון אינטל או טבע?

רן כהן, יו"ר מכון התקנים בהווה ושר התמ"ת לשעבר, סיפר במהלך הדיון על התהליך שהוביל לכניסתה של אינטל לארץ בשנות התשעים – תהליך שלא כלל איזו שהיא בחינה אסטרטגית של כדאיות מתן הטבות המס שנדרשו אלא בעיקר פעולה על פי "תחושות בטן" שלו ושל שר האוצר באותה התקופה, בייגה שוחט. הוא טען שמעולם לא נערך בממשלה דיון אסטרטגי בנוגע לעתידה הכלכלי של המדינה. "אף אחד לא יודע מהם היתרונות היחסיים של מדינת ישראל" אמר כהן, אך חלק מהנוכחים השיבו לו: "השוק יודע".

השוק החופשי יכול לחשוף בכוחות עצמו את היתרונות היחסיים של מדינת ישראל אם רק ניתן למערכת המחירים ולהרס היצירתי לפעול. תחרות חופשית היא גורם חשוב לפריון גבוהה, והיא נעדרת מהמשק הישראלי במידה רבה עקב חסמי יבוא וחסמי כניסה. כל עוד ישנה בישראל תעשיית טונה השואבת אליה הון וכוח אדם מסיבות הקשורות בהתערבות ממשלתית, נתקשה לגלות מהם היתרונות היחסיים של המדינה.

ובכלל, הביקורת שלפיה "לא נערך דיון מסודר" בנושא כלשהו תמיד נראתה לי תלושה מהמציאות. שום ממשלה מעולם לא ניהלה "דיון מסודר" בשום נושא, תחזיות כלכליות, מדיניות וצבאיות הן לא מדע מדויק ולכן החלטות אסטרטגיות כבדות משקל תמיד היו ותמיד יהיו תוצאה של תחושות בטן ואינטואיציות – והדבר נכון עוד יותר בנוגע לממשלות דמוקרטיות מודרניות. אני לא חושב שממשלות שנבחרות למספר קצוב של שנים יכולות לערוך דיונים אסטרטגיים ולנהל מדינות כאילו שהן תאגידים הממוקדים במטרה יחידה ופשוטה (רווח) ומנוהלים באופן דיקטטורי מוחלט. מטרותיהן של מדינות הן עמומות מדי ויכולת המשילות שלהן פשוט חלשה מדי.

האם הבאתה של אינטל לארץ הייתה מהלך מוצלח? לא ברור. מספר דוברים, ביניהם מיכאל שראל (לשעבר הכלכלן הראשי במשרד האוצר) ושרון קדמי (לשעבר מנכ"ל משרד התמ"ת), העלו במהלך הדיון את הבעייתיות שבריכוזיות בתחום הייצוא הישראלי. לפי מיכאל שראל, כאשר אנחנו נותנים הטבת מס לאינטל המגדילה את היצוא הגדלת היצוא משפיעה על שער החליפין, מחזקת את השקל, וכך הטבת המס למעשה פוגעת בכל אותם יצואנים קטנים יותר שלא קיבלו אותה. צבי אקשטיין ציין כי גם בתחום היבוא ישנה ריכוזיות ויבואנים עם בלעדיות בחלק מהתחומים.

בתקופה האחרונה משרד הכלכלה מנסה להוביל מהלך של צמצום הריכוזיות בתחום הייצוא, על מנת שמדינת ישראל לא תהיה תלויה במספר קטן מאוד של חברות.

זו הקונספציה

מנכ"ל משרד הכלכלה, עמית לנג, דיבר בתחילת השולחן העגול ובסיומו על נסיונותיו של המשרד לפתוח את המשק הישראלי ליבוא. נראה כי חלק משמעותי מהבעיה נובע מהסביבה הבירוקרטית והרגולטורית של משרדי הממשלה: באופן היסטורי במדינת ישראל היו גורמים אחראיים לייצוא שעסקו בעידודו, בזמן שלא היה שום גורם יחיד שאחראי למדיניות היבוא. כל ניסיון לשינוי בתחום היבוא דורש עבודה משותפת של משרדי ממשלה וגופים שונים, עניין מורכב למדי במערכת הציבורית הישראלית.

עמית לנג טוען כי מעבר לעניין שיעורי המכס קיימת בישראל "תפיסה שלמה" אשר מתנגדת ליבוא ומקשה על יבואנים להיכנס לשווקים המקומיים בשלל אופנים, ומשרד הכלכלה מנסה כיום לעקור את אותה התפיסה מהשורש. אך על מנת שהתפיסה הזו תיעלם ממוסדות השלטון הישראלים היא צריכה להיעלם גם בקרב הציבור הישראלי, אותו ציבור שמצד אחד מתרעם בצדק על יוקר המחיה אך מהצד השני שותק בכל פעם שהלובי החקלאי מונע רפורמות בתחום או בכל פעם שהממשלה מצילה מפעל כושל.

לדעתי הבלבול הזה הוצג במהלך הדיון באופן המובהק ביותר על ידי שירלי אברמי, מנהלת מרכז המחקר והמידע של הכנסת, שהתאכזבתי לשמוע את דבריה בנידון. לפי אברמי הלובי החקלאי כיום הוא "במידה רבה מיתוס" וכמובן "לא צריך למדוד כל דבר באופן כלכלי", צריך לחשוב "אילו ערכים צריכה המדינה להקנות לתעשיות שונות", והפריון הוא נושא שהוא "בחלקו תרבותי" ויש לטפל בו על ידי השקעה בחינוך. אני מאמין שתפיסת העולם הזו, כאילו ישנו כאן איזה שהוא נושא ערכי-אידיאולוגי מורכב, היא זו שתוקעת את מדינת ישראל במקום ה-26 בעולם בתוצר לנפש ומשרתת רק את קבוצות הלחץ החזקות. כל דבר בעולם ניתן למדוד במונחים כלכליים, ואין שום דבר אידיאולוגי או ערכי בוויכוח הזה. זה רק כסף – הכסף שלכם.

יוסי ויליגר, איש עסקים וחבר לשכת המסחר, סיפר במהלך הדיון כיצד הורדת המכסים על מוצרי פסטה ושוקולד בתחילת העשור הקודם הובילה להתייעלות בקרב יצרנים ישראלים כגון עלית, שכיום מייצאים ומתחרים גם בארצות זרות. אחרים ציינו את פתיחת המשק ליבוא בתחום הטקסטיל אשר הורידה את המחירים במשק באופן משמעותי – גם בתחומים אלו היו שטענו בעבר שבעלי החברות יגרפו לכיסם את כל הרווחים מהיבוא, שצריך לחשוב על ערכים, ומה יהיה על כל המובטלים שיפלטו מתעשיית הטקסטיל ועל הפריפרייה. שום אסון לא קרה, הציבור הרחב הרוויח והמובטלים מצאו ברובם המכריע עבודות אחרות.

אם הציבור הישראלי מעוניין בתשתיות ושירותים ציבוריים ברמה של מדינות אירופאיות מתקדמות אנחנו חייבים להגדיל את הפריון שלנו בהתאם, וזה לא יקרה ללא הכנסת תחרות בין לאומית למשק, ללא הרס יצירתי, וללא הפחתת השפעתן של קבוצות לחץ חזקות על מדיניות המסחר הישראלית.

בתחילת נובמבר מתקיים השולחן העגול הבא של מכון אהרון, הפעם בנושא הגז הטבעי. אני מאמין שהוא יהיה מעניין לא פחות, ואעדכן כאן על מהלך הדיון בהקדם.

 תקציר: כן ולא, ובכל אופן זו איננה השאלה הנכונה.

ועכשיו, לחדשות בהרחבה.  

מהו "מדע"?

השאלה שבכותרת הרשומה איננה חדשה; מקורה עוד במאה ה-19, בכינוי "The dismal science" שטבע תומאס קרלייל ביחס לכלכלה, ורבים התייחסו אליה מאז. אך המחקר הכלכלי כיום איננו דומה למחקר הכלכלי במאה ה-19 או באמצע המאה ה-20, ותשובות שניתנו בעבר לשאלה אינן בהכרח רלוונטיות כיום.

ההגדרה הנפוצה ביותר ל"מדע" עוסקת בעיקרון ההפרכה של קארל פופר: תחום חקירה שבו החוקרים מעלים תיאוריות שניתן להפריך אותן על ידי תצפיות, ומנסים להפריך או לתמוך בהן. לדעתם של רבים הגדרה זו מפרידה בין "מדעי החברה" למיניהם לבין ביולוגיה, כימיה ופיסיקה, היכן שאנשים חכמים לובשים חלוקים לבנים ומריצים ניסויים בעזרת ציוד וחומרים שעולים הרבה מאוד כסף.

דעה זו שגויה. כלכלנים, סוציולוגים ופסיכולוגים מעלים מדי פעם תיאוריות שניתן להפריכן על ידי תצפיות, או מפריכים במחקריהם תיאוריות שהעלו כלכלנים, סוציולוגים ופסיכולוגים אחרים, ובמקביל לכך ביולוגים ופיזיקאים מעלים מעת לעת תיאוריות שקשה מאוד להפריכן על ידי תצפיות, גם אם זה אפשרי באופן תיאורטי. למשל, בספרו The Trouble With Physics מבקר הפיזיקאי לי סמולין את הפיזיקאים העוסקים בתורת המיתרים, מפקפק במידת המדעיות שלה ואפילו משווה אותה לתיאוריית המתכנן האינטליגנטי.

גם הגדרות אחרות למדע לא יצליחו לתפוס הבדל חד. קראו למשל את דבריו של ישעיהו ליבוביץ' בנוגע לפסיכולוגיה. לדעתו של ליבוביץ' פסיכולוגיה איננה מדע מכיוון שהרגשות והכאבים הם "רשות היחיד" ולא שייכים ל"רשות הרבים" של הבחינה, הבדיקה וההכרה (כלומר, הם חוויה סובייקטיבית שלא ניתן למדוד אותה), ומכיוון שלא ניתן לעשות לפסיכולוגיה רדוקציה ליחסים כמותיים. אולי הדבר היה נכון לפני 30 או 40 שנים, אבל כיום עם ההתפתחות של מדעי המוח והניתוחים הסטטיסטיים מסתבר שליבוביץ' פשוט טעה.

כיוון אחר להגדרת "מידת המדעיות" של תחום חקירה מסויים נוגע ליכולת לבצע תחזיות מדויקות, למונח "מדע מדויק". אם נשגר כדור תותח בזווית מסוימת עם מהירות התחלתית מסוימת פיזיקאים יוכלו לחשב את מקום הפגיעה בדיוק גבוה. ככל שההבנה התיאורטית של הפיזיקאים משתפרת, כך מידת הדיוק של תחזיותיהם משתפרת. לעומתם, כלכלנים בקושי מסוגלים לנחש מה יהיה התוצר של המדינה או שיעור האבטלה בעוד חודשיים מהיום, ובכירי החוקרים במדעי המדינה לא חזו את נפילת ברית המועצות חודשים ספורים לפני שזו החלה.

אך לצערנו גם הגדרה זו איננה מאפשרת לבצע הפרדה של ממש בין התחומים המדעיים לתחומים שאינם נחשבים בתור מדעיים. השפעתן של תרופות שונות על גופו של אדם ספציפי, למשל, היא עניין שקשה מאוד לחזות אותו באופן מדויק, ובכל זאת אף אחד לא טוען שהרפואה איננה מדע. גם בנושאים פיזיקאליים ניתן למצוא מערכות מורכבות מספיק (שאינן אקראיות) ובהן קשה לבצע תחזיות, כגון מזג האוויר.

כלכלנים, לעומת זאת, יכולים לעיתים לבצע תחזיות סבירות, אם כי לא מדויקות במיוחד ברמה המספרית. למשל, כאשר שיעורי האינפלציה במדינת ישראל הרקיעו לשחקים בשנת 1985, גיבשו מספר כלכלנים (ביניהם סטנלי פישר) תכנית "טיפול בהלם" שכללה את הפחתת הגרעון התקציבי, והפחתה והקפאה של השכר, המחירים, הסובסידיות, האשראי ושערי החליפין. על סמך תיאוריות כלכליות מקובלות, הכלכלנים חזו שהתכנית תעצור את האינפלציה ותוציא את ישראל מהמשבר הכלכלי, והם צדקו. הם לא חזו את ההשפעות שלה על התוצר ברמה של שמונה ספרות אחרי הנקודה, והם לא חזו את ההשלכות של התכנית שלושים שנים קדימה (למשל, את הישרדותו של חוק ההסדרים עד היום), אבל התפיסה הפופולארית האומרת כי "כלכלנים אינם מסוגלים לחזות כלום" איננה מעוגנת במציאות. בתנאים מסוימים הם מסוגלים לחזות לא רע מה יקרה כתוצאה משינוי חיצוני כלשהו – וזהו הישג אינטלקטואלי מרשים לאור הסיבוכיות של המערכות בהן מטפלים הכלכלנים.

בניגוד לתפיסה המקובלת, כלכלנים בהחלט מסוגלים לחזות משברים כלכליים. הם עשו זאת שוב ושוב במהלך העשורים האחרונים בשלל מדינות בכל רחבי העולם, כאשר הם הוציאו "בשקט" את האוויר מבועות שיכלו להיות מאיימות, עודדו באמצעים שונים כלכלות שעמדו להיכנס למיתון והתכוננו מראש לזעזועים צפויים. איך ייתכן שלא שמעתם על כך? פשוט מאוד, התחזית של הכלכלנים הובילה לצעדי מדיניות שמנעו את המשבר, לא קרה שום דבר ואף אחד לא שם לב. גם כלכלנים נופלים לעיתים בפח הזה של הסתכלות על ההיסטוריה בדיעבד, ולכן הם מעריכים בחסר את יכולת החיזוי של עצמם. כמובן, זה לא אומר שהם תמיד מצליחים בכך.

נסו לדמיין סטטיסטיקות על שוערי כדורגל שכוללות רק את מספר הגולים שהובקעו להם, ללא נתונים אודות מספר הבעיטות הכולל לשער או מספר העצירות; אתם עלולים בטעות לקבל את הרושם שכמה מהשוערים הטובים בעולם הם נוראיים רק משום שיצא להם לשחק יותר משחקים משוערים אחרים ולכן לחטוף יותר גולים. מה שמשנה זה לא מספר הגולים שהם חטפו, אלא השיעור מתוך כלל הבעיטות, או האיכות של הבועטים שהתמודדו מולם. לגבי כלכלנים אין לכם את הנתונים האלו. וכמובן, אין אף אחד אחר שמסוגל לספק תחזיות כלכליות מדויקות יותר מאלו של כלכלנים, למרות שרבים ניסו (ביניהם שלל פיזיקאים ומתמטיקאים).  

אז מה ההבדל?

ובכל זאת, לכל מי שהתעמק אי פעם גם בתחום הנחשב מדעי וגם באחד ממדעי החברה ברור שישנם הבדלים משמעותיים בין התחומים. לא במקרה אנשים מגיבים לעיתים לדברים שאני כותב במשפטים שמתחילים ב-"אני אמנם לא כלכלן, אבל אני חושב ש-[הכנס כאן איזו שהיא תיאוריה מופרכת שסותרת את הנתונים]", בעוד שהם לעולם לא יעזו להגיב באותו האופן לרשומה של פיזיקאי העוסקת בתורת הקוואנטים ורובם לא יגיבו כך גם לדבריהם של רופאים.

ראשית כל, ניתן אולי לטעון שבממוצע התחזיות של הכלכלנים או הפסיכולוגים נוטות להיות פחות מדויקות מאלו של הפיזיקאים, ואולי גם מאלו של הביולוגים (אני לא בטוח בנוגע לתחזיות של רופאים או חוקרי אקלים). לא ברור כל כך איך ניתן לכמת ולסכום יחדיו תחזיות משלל תתי-התחומים שבכל אחד מתחומי העל האלו, ונראה לי שההבדל בין פיזיקה וכימיה לבין כל השאר גדול מההבדל הממוצע בין כל הפקולטות למדעי החברה לבין כל הפקולטות למדעים המדויקים, אבל ייתכן שזה נכון באופן כללי. ניתן גם לטעון שבאופן ממוצע התיאוריות של חוקרי מדעי החברה הן יותר קשות להפרכה, אבל צריך לזכור שהטענות לגבי הממוצע מסוות את השונות הקיימת בכל תחום.

הבדל נוסף ומשמעותי יותר לדעתי הוא השתלטותן של "אופנות" על מדעי החברה. על פי ספרו של ג'ון גריבין אודות ההיסטוריה של המדע, מרבית המדענים המפורסמים בהיסטוריה (מלבד ניוטון) היו "ניתנים להחלפה" – אם הם לא היו מגלים את מה שגילו, היו קמים אחרים ומגלים זאת בהפרש של שנים ספורות, ומסלול התפתחותו של התחום כולו לא היה נראה שונה בהרבה. בכלכלה, לעומת זאת, אני מאמין שהתחום היום היה נראה שונה מאוד לולא קיומם של אנשים ספציפיים כגון ג'ון מיינארד קיינס, מילטון פרידמן, אדם סמית' ואחרים. סביר שהחלקים היותר אמפיריים היו נראים דומים, אבל המתודולוגיה ושיטות העבודה יכלו להיות מאוד שונות, וגם אם חלק מהמסקנות שלהן היו דומות סביר שהתיאוריות עצמן היו מנוסחות באופן שונה, והסדר שבו הופיעו התגליות האמפיריות היה שונה. גם בתחומים המדעיים הקשים ישנן אופנות, ולפי הספר שהזכרתי לפני כן ייתכן שתורת המיתרים מהווה דוגמה לאופנה שכזו, אבל יחסית למדעי החברה יותר קל להשתחרר מהן לאור ממצאים מפריכים.

ולבסוף, אי אפשר להתכחש לאבחנה הראשונה המאפיינת כל סטודנט שלומד מדעים מדויקים או הנדסה בתואר הראשון ומגיע לפקולטה למדעי החברה עבור קורס אחד או שניים: בממוצע, היכולות הריאליות של סטודנטים במדעי החברה הן חלשות יותר. רבים מסיקים מהתנסות זו שהחוקרים במדעים המדויקים הם פשוט חכמים יותר, ומסיבה זו הם מצליחים לנפק תיאוריות ותחזיות מרשימות יותר המתאימות יותר ל"אידיאל המדעי". זו שטות, מכיוון שבסופו של דבר מה שחשוב עבור התחום כולו זה לא רמתו של הסטודנט הממוצע בתואר הראשון, גם לא רמתו של הדוקטורנט הממוצע ואפילו לא הרמה של הפרופסור הממוצע. האנשים שדוחפים הלאה את חזית המחקר הם האלפיון העליון של הפרופסורים לכלכלה, סוציולוגיה או פסיכולוגיה בעולם, ושם כבר נמצאים אנשים שיכלו בקלות לסיים דוקטורט בכל תחום שתרצו ובחרו במדעי החברה מתוך עניין טהור.

האם ההבדל טמון בשיטות העבודה של הכלכלנים?

האם מודלים מתמטיים הם מדע?

לא, מודלים מתמטיים הם לוגיקה.

מודל מתמטי בכלכלה הוא הפשטה של המציאות: במקום צרכנים, פירמות וממשלות של ממש יש לנו שורה של משוואות (או מבנה מתמטי בסגנון של תורת המשחקים) המתארים בפשטות מה כל אחד מה"סוכנים" הללו רוצה, אילו אפשרויות עומדות בפניו ואילו הגבלות יש עליו, ואנחנו פותרים את כולן יחדיו על מנת להבין מהי תוצאת החתירה הבו-זמנית של כל הסוכנים יחדיו להשגת רצונותיהם, תחת מגבלות כאלו ואחרות על המשאבים או על המידע העומד לרשותם של הסוכנים ושלל הנחות לגבי הסביבה שבה הם פועלים.

השימוש של כלכלנים במודלים מתמטיים מבלבל הרבה מאוד אנשים משום שהוא שונה מהשימוש במודלים בתחומים אחרים. רבים מבלבלים בטעות בין "מדע" לבין אנשים הרושמים משוואות אלגבריות על לוח, ואחרים חושבים שכלכלנים החליטו יום אחד לרשום משוואות אלגבריות על הלוח בתור ניסיון להתחפש למדענים.

מכיוון שבתחומים אחרים (כגון חיזוי מזג אוויר) מטרתם של מודלים מתמטיים היא לרוב חיזוי מדוייק של העתיד, רבים (ובראשם נאסים טאלב) מניחים שזוהי גם מטרתם של מודלים כלכליים. ישנם מודלים כאלו גם בכלכלה, ולפעמים נכנסים אל התחום הזה חוקרים מתחומים אחרים כגון פיזיקה ומדעי המחשב, עם סימולציות ממוחשבות כבדות. ככל הידוע לי הגישה הזו לא קצרה בינתיים הצלחות משמעותיות, ובסך הכל זה חלק קטן וזניח למדי מהמחקר הכלכלי. בנק ישראל, למשל, משתמש במודל DSGE של כלכלת ישראל (שעליו אתם יכולים לקרוא כאן) לצורך תמיכה בהחלטות מדיניות, אך בנקאים מרכזיים אינם עוקבים אחרי המודלים האלו בעיניים עצומות, הם מודעים למגבלותיהם הרבות ולא חוששים לקבל החלטות על סמך אינטואיציה הסותרת את המודל, למשל במצבים שבהם ידוע שהנחות הבסיס של המודל אינן מתקיימות.

בדרך כלל השימוש של כלכלנים במודלים לשם חיזוי לא נועד לחזות את שיעור האבטלה בעוד שנה מהיום בדיוק של שבע ספרות אחרי הנקודה, אלא באופן גס הרבה יותר, למענה על שאלות פשוטות כגון "אם נעלה את שכר המינימום, כיצד ישתנה שיעור האבטלה?", או "באילו תנאים גידול בשכר המורים יעלה את ציוניהם של תלמידים?". על מנת לענות על שאלות אלו לא נדרש לבנות מודל הדומה עד כמה שיותר למציאות, מספיק מודל שמחקה באופן סביר את אותם חלקים של המציאות שרלוונטים לשאלה ולא מניח משהו תלוש לחלוטין לגבי כל השאר. ברגע שאין לך יכולת חיזוי מושלמת אתה לא רוצה רק לראות את התוצאה הסופית של המודל אלא גם להבין כיצד הנחות המודל הובילו אליה, ולשם כך מודל פשוט עדיף על מודל מורכב. כמה מהמודלים הטובים ביותר הם פשוטים למדי, לעיתים ברמה מתמטית של בית ספר יסודי.

כלכלנים רבים בונים מודלים בעיקר על מנת להדגים נקודה מסויימת – למשל, מדוע אי-סימטריה במידע יכולה ליצור שיווי משקל רע גם למוכר ולגם לקונה, מדוע סחר בין לאומי יכול להועיל גם למדינה נחותה מבחינת יכולות הייצור שלה, כיצד נראית צמיחה כלכלית המבוססת על צבירת הון, כיצד היצע הכסף קשור למחירים ולתוצר, ועוד. מודלים כאלו מהווים למעשה את "המשכה של הלוגיקה באמצעים אחרים" אם נשאל את המשפט המפורסם של קלאוזביץ' בנוגע למלחמות ומדיניות. המשמעות שלהם פשוטה: אם נניח X נקבל Y. האם הטענה "אם נניח X נקבל Y" היא טענה מדעית? לא. זו טענה לוגית, שניתנת להפרכה על ידי הצגה של מצב שבו אנו מניחים את X ולא מקבלים את Y. עיקר הדיון סביב מודלים כלכליים הוא סביב ההנחות שהובילו לתוצאה – עד כמה הן מציאותיות, ועד כמה שינוי קל של ההנחות יוביל לתוצאה שונה. יש תחומים שבהם מודלים מעט שונים מובילים לתוצאות מאוד שונות, ויש תחומים שבהם תצטרכו להניח הנחות לא סבירות כדי לקבל תוצאות החורגות מהסטנדרט. בכל אופן, אני לא רואה איך אפשר לקרוא לדיון על הנחות ורובאסטיות של תוצאות "מדע".

מודל מתמטי טוב הוא מודל שבו הנחות סבירות מובילות לתוצאה מעניינת, מפתיעה ולא טריוויאלית, שאיננה מתהפכת ברגע שנשנה קצת את ההנחות, ואם היא נתמכת על ידי נתונים אמפיריים מהמציאות אז זה בכלל מצויין ומתחיל להתקרב יותר לאידיאל המדעי. בניגוד לחוקרים מתחומים אחרים כלכלנים מעולם לא פיתחו "מודל של אדם" או "מודל של מדינה" שהוא מוסכם וברור וניתן להשתמש בו לכל מטרה, ובניגוד למה שנטען לעיתים יש כיום המון מודלים שאינם מסתמכים על המסגרת הניאו-קלאסית, על רציונאליות או על תחרות משוכללת. גם כאשר כן מסתמכים על ההנחות האלו הן במקרים רבים לא הכרחיות וניתן להוכיח זאת, ומשתמשים בהן רק לשם נוחות מתמטית. יש הרבה מאוד מודלים, כל אחד משמש לצרכים אחרים, וכמעט כל מאמר כולל מודל חדש. אין שום התכנסות בכיוונו של מודל יחיד ואין סיבה שתהיה כזו התכנסות, כי המטרה היא לא לחזות כיצד אנשים מתנהגים בכל מצב אפשרי.

מדוע כלכלנים בונים מודלים מתמטיים כאלו ולא פשוט מציגים את הטענות הלוגיות שלהם במילים ברורות?

הסיבה לכך היא הסיבוכיות של המערכת הכלכלית. במערכות פשוטות ניתן לנהל דיון לוגי באופן מילולי, אך במערכות מסובכות קל מאוד "לקשקש באוויר" ולהוכיח דברים "בנפנוף ידיים" כאשר מה שאתה אומר הוא בעצם שגוי מבחינה לוגית או דורש הנחות יסוד מאוד מוזרות לגבי האופן שבו בנויה המערכת. השפה המתמטית היא רק כלי, היא מאפשרת למוח האנושי (של בני אדם שמאומנים בשימוש בשפה הזו) לעקוב אחרי הלוגיקה ואחרי הנחות הבסיס באופן שדיבור בשפה חופשית לא מסוגל לעשות.

האם זה אומר שלמודלים אין שום ערך?

כמובן שלא. בהמשך נתייחס למחקרים אמפיריים העוסקים בנתונים, אבל הנתונים הם מוגבלים מעצם טבעם וישנן שאלות רבות שלא ניתן לענות עליהן בעזרתם. אתם יכולים לומר שהשאלות האלו הן "לא מדעיות" ואין בכלל סיבה להתייחס אליהן, אבל זו שטות – שרי אוצר ונגידי בנקים מרכזיים צריכים לקבל החלטות, אין להם את אפשרות הבחירה שלא להתייחס אל השאלות האלו. עדיף בהרבה שההחלטה תתקבל לפי דיון לוגי המעוגן במודלים מתמטיים מאשר לפי דיון לוגי המעוגן בחשיבה מהבטן.

וזה דבר שחשוב להבין: גם לא-כלכלנים שמדברים על כלכלה בונים מודלים.

הם פשוט לא קוראים להם "מודלים". למשל, בספר שכתבה שלי יחימוביץ' (שכתבתי ביקורת עליו כאן), בפרק העוסק בהיותה של כלכלה אידיאולוגיה ולא מדע, כותבת יחימוביץ' כי "מיהו זה שקבע שיחס חוב תוצר מסוים הוא היחס הנכון ואין בלתו? הריר ברור כשמש שמדיניות מרחיבה יותר תייצר חינוך מעולה, תעשייה משגשגת, תעסוקה, צמיחה והכנסות ממסים".

לשלי יחימוביץ' יש מודל לוגי בראש, לפיו מדיניות מרחיבה תייצר את כל הדברים האלו. בניגוד לכלכלנים היא לא בנתה מודל מתמטי המאפשר לראות באופן ברור וחד את הנחות הבסיס המובילות לתוצאה הזו, לדון בנוגע לסבירות הנחות הבסיס, לנסות לשנות אותן מעט ולראות אם התוצאה משתנה וכו'. היא פשוט שלפה איזו שהיא לוגיקה מהבטן. כנ"ל גם ליאיר לפיד בנוגע להשפעת תכנית "מע"מ אפס" על מעמד הביניים, כנ"ל לגבי כל מני "כלכלנים אוסטריים" המתנגדים למודלים מתמטיים מסיבות עקרוניות, כנ"ל לגבי אלי ציפורי שקורא לנו לא להאמין לכלכלנים (ומצטט כלכלנים בתור רפרנס), כנ"ל לגבי כל אחד אחר המדבר על כלכלה. כולם בונים מודלים כלכליים בראשם – ההבדל היחיד הוא שכלכלנים רושמים אותם במשוואות מדויקות ואחרים לא.

לכלכלנים המעוניינים לפרסם מאמרים במגזינים מובילים אין את הפריבילגיה של "לשלוף לוגיקות מהבטן" ואז "להוכיח אותן" בנפנופי ידיים ונאומים כריזמטיים, הם צריכים לעמוד בכנסים ולהתווכח עם כלכלנים אחרים על הנחות הבסיס שלהם, שחייבות להיות מוגדרות באופן מדויק במסגרת המודל המתמטי, לשכנע את הקהל שהם צודקים ושנתונים סותרים אינם מספיקים על מנת להפוך את המודל שלהם לשגוי. אז מה אם זה לא מדע? האם זה חסר ערך? בידי מי הייתם נותנים את המפתחות למדיניות הכלכלית של המדינה שלכם, בידי הלוגיקנים הטרחנים עם המשוואות שכל טענה וכל הנחת יסוד שלהם עומדת למבחן מדוקדק של פרופסורים שהיו נורא רוצים להוכיח שעמיתיהם טועים, או בידי השולפים הכריזמטים מהבטן ושלל המתנגדים האופנתיים למשוואות שמעולם לא ראו מודל ברמה של מעבר לתואר ראשון בכלכלה?

כמובן, כלכלנים אינם סתם לוגיקנים טרחנים עם משוואות. הם עושים משהו נוסף שאחרים נמנעים ממנו: הם מסתכלים על נתונים. וככל שחולף הזמן כך המגמה במחקר הכלכלי (כמו גם בשאר מדעי החברה) נוטה לכיוון הסטטיסטי, עד לרמה שבתחומים מסוימים בכלכלה כיום כבר קשה מאוד לפרסם מאמרים שהם לחלוטין תיאורטיים ואינם כוללים שום ניתוח של נתונים.

אז בואו נדבר קצת על סטטיסטיקה.

האם מחקרים אמפיריים הם מדע?

טענה נפוצה גורסת כי "אפשר להוכיח כל דבר עם סטטיסטיקה". הלוואי שהיא הייתה נכונה.

כשהתחלתי את מסלול הדוקטורט חשבתי לנסות למדוד את השפעתן של המכללות שצצו בישראל והרחיבו את מעגל ההשכלה על מדדים שונים של התפתחות הפריפרייה. כמו במקרים רבים במדעי החברה ישנה בעיה להסיק על קשרים סיבתיים בניתוח כזה (תסלחו לי על כך שאינני נכנס לפרטים, הם אינם עקרוניים כאן) ולכן החלטתי להשתמש בשיטת משתני העזר, כאשר המרחק הממוצע של היישוב ממוסד לימודים הוא משתנה העזר. אך מדינת ישראל היא קטנה, וההשפעה של המרחקים על הנטייה ללמוד פשוט לא הייתה מספיק חזקה על מנת שהאסטרטגיה שלי תעבוד. אחרי עבודה של שנה נאלצתי לזרוק את הכל לפח ולחפש נושא חדש.

אני לא הכלכלן היחיד שעבר חוויה כזו. על מנת לפרסם במגזינים מובילים כלכלנים חייבים לעמוד בסטנדרטים גבוהים מאוד, הם ממש לא יכולים "להוכיח כל דבר שהם רוצים" על ידי מניפולציות על הנתונים, ולא פעם הם נכשלים. עשרות שנים עברו מאז שרגרסיות ליניאריות מרובות משתנים ייצגו את שיא הקידמה במחקר האמפירי; מהפכת המחשוב אפשרה לכלכלנים להשתמש בשלל כלים מתוחכמים יותר על מנת לעבד נתונים במהירות ולנסות להפיק מהם קשרים סיבתיים, והציפיות מהחוקרים הן בהתאם. לא מעט רעיונות נכשלים בדרך למאמר הסופי, ובדרך כלל יש הבדל משמעותי ב"רמת המדעיות" בין מאמר אמפירי שמתפרסם במגזין מוביל לבין מאמר שמתפרסם באכסניה מעט פחות רצינית.

כתבתי בעבר בהרחבה על החיפוש של כלכלנים אחרי סיבתיות, ועל היעדרם של ניסויים מעבדה במדעי החברה. על מנת להסיק על קשר סיבתי בין שני משתנים נדרש להחזיק את המערכת כולה בתוך מעבדה, לבודד שינויים שקורים במקביל במשתנים אחרים, וכך למדוד רק את ההשפעה של משתנה יחיד. במדעי החברה לרוב בלתי אפשרי לעשות זאת – לצערנו אין לנו את היכולת להפריד תאומים זהים בלידתם ולשלוח אותם למשפחות במעמד סוציו-אקונומי שונה על מנת לנסות ולהכריע את שאלת הסביבה-תורשה, אין לנו את היכולת לבצע ניסויים על בני אדם כפי שמבצעים הביולוגים על חולדות, ובדרך כלל לא מרשים לנו להשתלט על מדינות שלמות ולערוך בהן ניסויים מאקרו-כלכליים כאהבת נפשנו. אך בעיות כאלו ואחרות אינן אומרות שהמחקר הוא חסר ערך. רגרסיה מרובת משתנים בשילוב עם משתני עזר, ניסויים טבעיים, ניסויי שדה, ניתוחי diff-in-diff, הוספת fixed effects, שיטות המבוססות על מטצ'ינג, Quantile regression ועוד שלל כלים שנפוצים במחקר האמפירי בכלכלה מאפשרים לנו לסחוט הרבה מאוד מידע מנתונים גם ללא ניסויי מעבדה מושלמים (הרבה יותר ממה שאני חשבתי שאפשרי לפני שלמדתי להכיר את הכלים האלו), והקישורים הקודמים כוללים לא מעט דוגמאות למחקרים עבור מי שמתעניין. מלבד אלו, גם השימוש בניסויי מעבדה דומים לאלו שעושים פסיכולוגים הולך ומתרחב, בייחוד בתחומים של כלכלה התנהגותית. ורצוי להזכיר שגם במדעים המדוייקים לכאורה לא תמיד ניתן לערוך ניסויי מעבדה, בתחומים כגון אסטרופיזיקה או גיאולוגיה.

גם כאשר כלכלנים לא מצליחים להסיק על סיבתיות באופן מושלם וגם כאשר ישנה בעיה של הכללת תוצאות מחקר ספציפי למדינות אחרות ולתקופות אחרות, למחקריהם עדיין יש ערך נסיבתי כלשהו. למאמר אמפירי יחיד לרוב אין ערך רב, אך לספרות שלמה של מאות מאמרים בנושא ספציפי, המשתמשים בבסיסי נתונים שונים ובשיטות סטטיסטיות שונות ועוסקים במדינות ותקופות שונות, יש ערך. לעיתים המאמרים האלו אינם מגלים חוקיות ברורה וחד משמעית (למשל – השפעת שכר המינימום על האבטלה) ולעיתים הם כן מגלים חוקיות ברורה וקיים קונצנזוס בין מאמרים רבים (למשל – היעדר ההשפעה של פתיחת המשק ליבוא על האבטלה), ובשני המקרים הם חשובים.

המחקר האמפירי בכלכלה שונה מהמחקר התיאורטי במספר מאפיינים הנוגעים ל"רמת מדעיות". מכיוון שהוא עוסק בנתונים יש בו פחות מקום לאופנות, לאידיאולוגיות ולרעיונות גדולים כגון סוציאליזם, קפיטליזם, קיינסיאניזם וכו'. מטרות המחקרים הן צנועות יותר, בד"כ יש חשיבות מעטה יחסית למאמר יחיד וחשיבות רבה יותר לספרות שלמה. מכיוון שהנתונים הולכים ומתרבים נראה שיש עוד הרבה לאן להתקדם כאן, בניגוד למחקר התיאורטי שלדעתם של רבים כבר מיצינו אותו במידה רבה וגילינו את מרבית הדברים החשובים שהיה ניתן לגלות.

נושא שלא התייחסתי אליו כאן הוא מחקרים כלכליים המשלבים נתונים ומודל מתמטי מורכב, כופים את הנתונים על המודל המתמטי על מנת לקבל תוצאות מספריות עבור הפרמטרים שלו ואז משתמשים במודל ובפרמטרים על מנת לבצע תחזיות, אקסטרפולציה של הנתונים. אישית אני פחות מחבב מחקרים מהסוג הזה, אבל אני לא מכיר אותם טוב מספיק על מנת לחוות דעה על מידת המדעיות שלהם. אני מניח שבדומה למודלים הפשוטים ולמחקרים האמפיריים, גם שם יש שונות משמעותית במידת המדעיות של מחקרים שונים.

האם כלכלה היא אידיאולוגיה?

לא.

לפי ויקיפדיה " אידיאולוגיה היא אסופה של רעיונות ותפיסות עולם ערכיות, המהווים יחדיו משנה רעיונית בתחום מסוים." אני מעדיף להגדיר אידיאולוגיה בתור רעיונות הממלאים את החלל באותם אזורים שלא ניתנים להוכחה וודאית על ידי עובדות ונתונים, מכיוון שהגדרה זו נראית לי יותר רלוונטית לנושאים כלכליים. למשל, יכולה להיות לאדם מסוים אידיאולוגיה בנוגע לכוונותיהם העתידיות של הפלסטינים, מכיוון שלא ניתן להוכיח בוודאות שהפלסטינים מעוניינים בשלום או במלחמה עד כיבושה המוחלט של ארץ ישראל. לעומת זאת, פחות הגיוני לפתח אידיאולוגיה בנוגע לעוצמה המדויקת של כוח הכבידה של כדור הארץ, מכיוון שניתן לחשב אותה.

לאנשים רבים יש הנחות בסיס או "אידיאולוגיות" לגבי התחומים שמעניינים אותם, וכך גם לכלכלנים. גם בפיזיקה ובביולוגיה תמצאו מחנות של מדענים שאינם מסכימים אחד עם השני בנושא מסוים שלא ניתן עדיין להכריע לגביו באופן חד משמעי, והמחנות האלו הם אידיאולוגיים בדיוק כמו המחנות האידיאולוגיים בתחום הכלכלי. מכיוון שבכלכלה יש פחות דברים שניתן להוכיח בוודאות לאידיאולוגיות תמיד יהיה תפקיד גדול יותר בכלכלה מאשר במדעים המדויקים, כפי שכתב ג'וזף שומפטר כבר לפני למעלה מחצי מאה.

אך זה שאנשים מחזיקים באידיאולוגיות זה לא אומר שהתחום כולו הוא "אידיאולוגיה". זה פשוט אומר שהם בני אדם. על מנת שהתחום כולו יחשב בתור אידיאולוגיה מרבית החוקרים בו צריכים לאחוז באותה אידיאולוגיה. ייתכן שבעבר היה זה המצב בקרב כלכלנים, אבל כיום זה פשוט לא נכון. על הכלכלנים המפורסמים בעולם בעשורים האחרונים נמנים אישים כגון פול קרוגמן, ג'וזף שטיגליץ, תומס פיקטי, סטנלי פישר, גארי בקר, ג'ון קוקרן, יוג'ין פאמה, תומאס סרג'נט, ג'ורג' אקרלוף, מייקל ספנס, אמרטיה סן, רוברט לוקאס, טיילור קוואן, לארי סאמרס ועוד רבים אחרים, שכל ניסיון לטעון שיש להם אידיאולוגיה משותפת כלשהי הוא פשוט מגוחך לחלוטין. איך ניתן לטעון ש"קונצנזוס וושינגטון" הניאו-ליבראלי (תפיסה נפוצה בכלכלה לגבי "המרשם להצלחה" עבור מדינות עולם שלישי) מהווה דוגמה לכך שכלכלה היא אידיאולוגיה, כאשר כלכלנים שכתבו ספרים נגדו זכו בפרסי נובל ונטועים עמוק מאוד בתוך המיינסטרים?

אפילו במדינה קטנה כמו ישראל יש לנו מצד אחד אנשים שנוטים לצד הקפיטליסטי כגון פרופ' עומר מואב, ומצד שני את פרופ' יוסף זעירא והכלכלנים שייעצו למובילי המחאה החברתית. השוו זאת למשל לחוקרי מגדר, לדעותיהם של סוציולוגים (ישראלים לפחות) בנוגע לכלכלה, או לכתבות על תכניות צנע אירופאית בעיתון כלכליסט. מי כאן לוקה בהטיה אידיאולוגית?

כלכלנים עשויים להסכים על נושאים שלגביהם הספרות המחקרית מספקת תמיכה חד משמעית בטענה כזו או אחרת (סביר שרוב הכלכלנים שהזכרתי יתמכו בסחר חופשי ויתנגדו לתכנית בסגנון של מע"מ אפס, למשל), והם מדברים בשפה משותפת מבחינת מתודולוגיות המחקר, אבל אין להם את אותה האידיאולוגיה. הם פשוט מכירים את הספרות, ואנשים הטוענים שהכלכלנים מסתמכים על אידיאולוגיה לא מכירים אותה.

האם האידיאולוגיה הפרטית של אנשים משפיעה על בחירת המחקרים שלהם? כן, ולא. בתור דוקטורנט הקריירה העתידית שלי תלויה ביכולתי לפרסם מאמרים; הייתי מעדיף לפרסם מאמרים שיתמכו באידיאולוגיה שלי כי זה יותר מעניין, אבל אם אתקל באיזה שהוא רעיון או בסיס נתונים שמאפשר לי להוכיח, למשל, שההשקעה של ממשלת ישראל במחקר ופיתוח הובילה להצלחת תעשיית ההיי-טק המקומית שלנו, אני אנסה לפרסם את זה כמאמר מבלי לחשוב פעמיים – למרות שהאידיאולוגיה האישית שלי היא שבדרך כלל ממשלות לא מסוגלות לתרום במודע לצמיחה של הטווח הארוך. הרבה יותר חשוב לי לקדם את הקריירה האקדמית שלי מאשר לוותר על מחקר שעשוי לתרום תמיכה מסויימת לאידיאולוגיה הנגדית, מכיוון שאני יודע שהמציאות ממילא מסובכת מדי בשביל שאידיאולוגיה מסוימת תהיה נכונה תמיד.

חשוב להבין שזהו התמריץ העיקרי שעומד גם בפני פרופסורים. כלכלנים רוצים קודם כל לפרסם מאמרים במגזינים הנחשבים ביותר ולזכות למספר רב של ציטוטים, ואת זה משיגים על ידי מחקרים שמגלים משהו אמיתי וחדש על המציאות ולא על ידי מחקרים שנועדו לתמוך באידיאולוגיה תוך כדי עיגול פינות. על מנת לפרסם את המאמרים האלו כלכלנים חייבים "לחשוב מחוץ לקופסה", למצוא משהו חדש שאחרים לא חשבו עליו ולהצליח להוכיח שהוא נכון בכלים תיאורטיים או אמפיריים. הכלכלנים שמגיעים לפסגה הם אלו שהצליחו להעלות מספר רב של רעיונות חדשים כאלו, ולא אלו שהצליחו להביע תמיכה באידיאולוגיות מיושנות. ברגע שהתחום מגוון מספיק מבחינת קשת הדעות שנשמעות בו ומעוגן מספיק מבחינת התייחסות לנתונים ולספרות קיימת, הוא לא יהיה אידיאולוגיה. כפי שכתבתי, ייתכן שהתנאים האלו לא בהכרח מתקיימים לגבי תחומים אחרים במדעי החברה.

מדוע נראה לכאורה שהמדעים "המדויקים" התקדמו מהר יותר?

בני אדם תמיד התעניינו גם בבעיות פיזיקאליות וגם בבעיות כלכליות וחברתיות. הסיבה לכך שנראה כאילו הבעיות הפיזיקאליות נפתרו מוקדם יותר, כאילו "מדע הכלכלה" נמצא כיום במקום שבו הפיזיקה הייתה נמצאת לפני חמש מאות שנים, היא שהבעיות הפיזיקאליות הן, עם כל הכבוד, קלות יותר. המערכת המורכבת שאותה פענח אייזיק ניוטון במאה ה-17 הייתה פשוטה יותר מהמערכת שאיתה התמודד אדם סמית' במאה ה-18, ועל כן האנושות הגיעה להישגים מרשימים יותר בהתמודדות עם השאלות ששאלו ניוטון וחבריו.

אני לא אומר שהפיזיקאים לא עבדו ועובדים קשה או שההישגים של ניוטון הם לא מרשימים. ההפך, אלו הישגים מרשימים מאוד. אני רק אומר שאדם בעל רמת אינטליגנציה נתונה יוכל להגיע רחוק יותר בעבודה שמטרתה להבין כיצד פועלים מגנטים מאשר בעבודה שמטרתה להבין כיצד נקבע התוצר לנפש במדינה בטווח הארוך. האנושות מפצחת בעיות מהקל אל הקשה. הפיזיקה התקדמה במהירות, עד שנתקעה במחסומים שונים ומשונים שהעמידו אתגרים לא פשוטים בפני המוח האנושי. כך גם הכימיה, הביולוגיה ותחומים אחרים, וכך גם מדעי החברה. אבל מכיוון שמדעי החברה מלכתחילה נתקלו בבעיות קשות מאוד, נראה לנו שהם גם התקדמו הרבה יותר לאט.

מדע הכלכלה הוא לא "צעיר יותר" מפיזיקה. הוא באותו הגיל. אנשים התעניינו בבעיות כלכליות במשך אותו הזמן שבו הם התעניינו בבעיות פיזיקאליות. לא חסרים לכלכלה מתודולוגיות שיש רק לפיזיקאים, וכפי שכתבתי לפני כן לא חסרים גם אנשים חכמים. במהלך מאה השנים האחרונות היו חילופים תכופים של ידע ובני אדם בין המדעים המדוייקים ומתמטיקה לבין מדעי החברה, ובנוגע למתודולוגיות חזית המחקר מתקדמת פחות או יותר ביחד בכל התחומים. אלו פשוט בעיות אחרות, קשות יותר. בני אדם הם לא אטומים. מי שחושב אחרת מוזמן לנסות לעשות דוקטורט בכלכלה ולפרסם מאמר במגזין נחשב, אני בטוח שזו תהיה חוויה פוקחת עיניים עבורו.

סיכום

השאלה החשובה היא זו: כאשר אתם שומעים כלכלן נותן עצת מדיניות למדינה ספציפית, איזו מידה של אמינות אתם צריכים להצמיד לדבריו?

בגדול, התשובה שלי היא: "את אותה מידת האמינות שהייתם מייחסים לרופא הנותן עצה רפואית לגבי אדם ספציפי". ברפואה אמנם קל יותר לעשות ניסויי מעבדה מאשר בכלכלה (אם כי לא קל כמו בפיזיקה או זואולוגיה), אבל גם ברפואה וגם בכלכלה יש "אסכולות", יש תחומים שבנוגע אליהם הקונצנזוס גדול יותר או פחות, יש בעיות שקשה לזהות ולפתור, יש לא מעט שרלטנים, וחולים שונים (מדינות שונות) מגיבים באופן שונה לתרופות זהות (לצעדי מדיניות דומים) כתלות בשלל משתנים אחרים כך שהחיזוי רחוק מלהיות מדויק. כמובן, צריך גם לוודא שאותו הכלכלן (או הרופא) מתייחס בדבריו לחזית המחקר הקיימת בתחום. כפי שישנם רופאים טובים יותר ופחות מבחינת יכולת זיהוי נכונה של בעיות והיכרות עם הספרות המחקרית כך ישנם גם כלכלנים טובים יותר ופחות, ותמיד רצוי לחפש חוות דעת נוספת.

 על כן, את השאלה "האם כלכלה היא מדע?" נדרש להחליף בשאלה "האם בנושא הספציפי שעליו הכלכלן הזה מדבר קיים קונצנזוס רחב ומספר רב מספיק של מחקרים אמפיריים או תיאורטיים התומכים בדעותיו?".

הטיעון שלפיו "כלכלה היא לא מדע" נועד בראש ובראשונה להצדיק את בורותם של הטוענים, לפסול מראש את השאלה הנ"ל וכך להעלות טענות התומכות באידיאולוגיה של הדובר מבלי צורך להתמודד עם דעותיהם של כלכלנים בסוגיה. זה פשוט קל יותר מאשר להשקיע ולהתייחס ברצינות. קל יותר לשלוף מהבטן לוגיקות כלכליות מבלי צורך להגן עליהן או לבדוק את הנחות היסוד, קל לקחת את הוויכוח למקומות אידיאולוגיים, היכן שכל אחד יכול לזרוק לאוויר איזו דעה שהוא רוצה, הכל לגיטימי והמנצח בוויכוח הוא האדם הכריזמטי והשנון ביותר שהצליח לפנות לרגשותיהם של המאזינים ולתמרן אותם בהתאם למטרותיו.

אך בניגוד לתחומים "מדעיים יותר", כאשר אנו עוסקים בסוגיות כלכליות זה גם לא כל כך קשה לעשות את המאמץ הנוסף, להתעמק בספרות ולענות על השאלה שהעליתי לגבי מידת הקונצנזוס בנושא ספציפי. אנשים שיודעים אנגלית ברמה סבירה יצליחו להבין רוב מכריע מבין המאמרים הכלכליים, מבחינת מטרות המחקר והמסקנות העיקריות, גם אם הם לא יבינו כל ניתוח סטטיסטי או לא יצליחו לעקוב אחרי המודלים. אם ברצונכם לדעת למשל עד כמה התמיכה של כלכלנים מסויימים במדיניות צנע היא אובייקטיבית ו"מדעית" כל מה שאתם צריכים לעשות זה להפסיק לקרוא מאמרים בכלכליסט או בגלובס, לכתוב בגוגל את מילות החיפוש המתאימות באנגלית ולהתחיל לקרוא (תוך מתן משקל גבוה יותר למקורות "מכובדים" יותר). לא צריך אפילו תואר ראשון בכלכלה. זה קצת יותר קשה מאשר פשוט להגיד "כלכלנים לא יודעים כלום" ואז לשלוף לוגיקה כלשהי מהבטן, אבל זה הרבה יותר קל מלנסות להבין מאמרים בפיזיקה או ביולוגיה.

ככל שחולף הזמן, כך הולכים מדעי החברה ומתקרבים לאידיאל המדעי. מגמה זו נובעת מהגידול במספר החוקרים ובפיזור הגיאוגרפי שלהם המיתרגמים לשונות גבוהה יותר בעמדות האידיאולוגיות, ובעיקר מהגידול העצום בהיקף הנתונים העומדים לרשותם של חוקרים מודרניים, שיש להם כיום מחשבים ותוכנות המסוגלים לעבד את הנתונים האלו באופן שלפני שלושים שנה היה ניתן רק לחלום עליו. ההבנה בנוגע לצורך בניסויי-שטח מתוכננים על מנת לזהות סיבתיות הולכת וחודרת גם לתוך הבירוקרטיה הממשלתית, ועל כן ישנה מגמה של יישום צעדי מדיניות חדשים באופן אקראי המדמה ניסוי מעבדה על מנת שחוקרים יוכלו לבדוק את התוצאות.

אני מאמין שבמאה השנים הקרובות נתונים וניסויי שדה כאלו יוכלו להכריע באופן יחסית מדעי הרבה מחלוקות אידיאולוגיות עתיקות בכלכלה, חינוך, מדעי המדינה, סוציולוגיה, קרימינולוגיה ומגדר. ייתכן שרבים לא יאהבו את התוצאות שיעלו מהניתוח הכמותני, ינסו לפקפק במידת המדעיות שלהן ולהמשיך לתמוך בהשקפת עולם מטושטשת פוסט-מודרניסטית שלפיה "אין ידע אובייקטיבי" ולא ניתן לדעת שום דבר בוודאות. למזלנו, כוחם היחסי של האנשים האלו במדעי החברה הולך ופוחת והאנושות בינתיים ממשיכה לקדם את חזית הידע הלאה, לאט לאט, לעבר הבנה מדעית טובה יותר של התחומים שאינם נחשבים בתור מדע מדויק.

מאז שנות השמונים הוקמו בישראל גופים שונים ומשונים שעסקו בנושא הבטיחות בדרכים. בהתאם לחוקי פרקינסון – "פקידים תמיד ינסו להרחיב את נחלתם הבירוקרטית" – מה שהחל בתור מחלקה במשרד התחבורה הפך בשנת 1981 ל"מינהל" (או בשנת 1967, תסלחו לי על אי הבהירות, יש סתירה בין מה שכתוב כאן וכאן), הוביל מהצד להקמת משטרת התנועה הארצית, בהמשך הגיע חוק המאבק בתאונות הדרכים בשנת 1997, המינהל הפך לגלגול הראשון של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים בשנת 1998 והגלגול השני שלה הופיע בשנת 2007. במשך עשרות שנים כל וועדה שהוקמה בנושא קבעה כי הגופים הקיימים אינם עצמאיים מספיק ותקציבם אינם גדול מספיק, והמליצה על גוף חדש, עצמאי יותר ועשיר יותר. זה לא מפתיע; הפקידים הרי מעוניינים בעצמאות ובתקציבים נוספים, והפוליטיקאים האחראיים עליהם אינם מסוגלים להצטייר כמי שלא אכפת להם מתאונות דרכים. וכמובן, כל גוף בירוקרטי הוא מקור מצויין לאספקת ג'ובים לחברים.

יו"ר הרשות הנוכחי הוא ד"ר יעקוב שיינין, ובשבוע שעבר התפרסם כי הוא תוקף באופן חסר תקדים את הגוף שעליו הוא אחראי. שיינין טוען כי המנהלים העובדים תחתיו אינם מסוגלים לקדם רפורמות נדרשות, ועקב כך הרשות פועלת באופן שאיננו יעיל ואף מזיקה למאבק בתאונות הדרכים. הוא מאמין כי קיומן של הרפורמות הכרחי על מנת שהרשות תוכל להצדיק את התקציב שלה בפני משרד האוצר. כיום הרשות מתפקדת בעיקר כצינור להעברת כספים לגופים אחרים כגון בתי ספר, בתי חולים ועוד, ולמעשה היה ניתן פשוט להעביר להם את הכספים האלו באופן ישיר.

במהלך דיון בכנסת בחודש יוני האחרון העלה חבר הכנסת בועז טופורובסקי שאלה קשה וחשובה בפני שיינין: האם הרשות אכן אפקטיבית? להלן הקטע הרלוונטי מהדיון, הכולל את תשובתו של ד"ר שיינין.

——-

היו"ר בועז טופורובסקי:

 … עכשיו, תורי לדבר אבל רק שאלה: אני רואה בעמוד 9, בנתונים של ההרוגים בתאונות דרכים מ-2004 עד היום, ירידה ממוצעת של 5%. עכשיו, הרשות הוקמה ב-2007. זאת אומרת, אם אני לוקח את מה שקורה זה בעצם לא השפיע על – - -

יעקב שיינין:

 אני אענה לך בשנייה: אני סופר מהיום שהמדינה החליטה או ממשלת ישראל החליטה שזו בעיה ומינו את הוועדה הלאומית שאני עמדתי בראשה. מאז אני מסתכל על זה כתהליך אחד, כי בעצם נפל להם האסימון. כשהם החליטו ב-2004 ללכת על זה, וזה היה ראש הממשלה אריאל שרון שאמר, מראש הוא אמר: כל מה שהוועדה תגיד אני אקבל. הוא אמר את זה בבית המשפט העליון.

היו"ר בועז טופורובסקי:

 מאה אחוז. השאלה: אם לא הייתה קמה הרשות זה היה ממשיך אותו גרף או – - -

יעקב שיינין:

 לא יודע. לא יודע. קטונתי.

היו"ר בועז טופורובסקי:

 אבל אנחנו נצטרך לקבל החלטה על ה-500 מיליון שקל תקציב, השאלה עד כמה הוא אפקטיבי. קצת קפצנו על הנושא של האפקטיביות, אבל השאלה עד כמה הוא אפקטיבי. זו אולי לא שאלה לעכשיו, אבל זו שאלה לאחר כך.

שאלה נוספת: משרד התחבורה והבטיחות בדרכים תומך בדרישה שלכם ל-550 מיליון שקל תקציב?

יעקב שיינין:

 בוודאי.

היו"ר דוד צור:

 בתנאי שמשרד האוצר יגבה את זה.

בועז טופורובסקי:

 ואין כאן נציג ממשרד האוצר.

יעקב שיינין:

 לא ממנו, ממשרד האוצר.

בועז טופורובסקי:

 לא, משרד האוצר זה בעיה. יש כאן נציג ממשרד האוצר? אני מניח שאין.

גבי בן הרוש:

 אז למה קיצצו לך?

יעקב שיינין:

 אגף התקציבים. תראה, יש בעיה. אני אסביר, אני אסביר, ואני לא מתבייש, אני אסביר את הבעיה: השאלה שאתה העלית היא שאלה קריטית – האם אתם, בגללכם, או למרות קיומכם? הירידה הגדולה, ממה היא נבעה? באמת הרשות עשתה את הירידה הגדולה? צריך את הרשות? מה היה קורה? אם היינו עושים במעבדה היינו עושים אחד ככה ואחד ככה. וזו בעיה כי זה מה שנקרא רב-תחומי. אתה עובד בשוליים. מאוד קשה לראות את האפקטיביות שלנו. ועד היום אתה שואל אותי מה התרומה שלנו בתוכו? נורא קשה לי לכמת את זה. אני יודע שיש לנו תרומה, אני לא יודע כמה.

מה שאנחנו משנים, וזה אמרתי שיהיה מחקר מלווה על כל דבר שנראה את האפקטיביות. אבל זו שאלה שהיא בסיסית. ומשרד האוצר אמר: לא הוכחתם לי שאתם אפקטיביים מספיק, ולכן חבל לתת כסף, לתת 550 מיליון שקל ולא הוכחת שאתה אפקטיבי. וחובת ההוכחה היא עלינו, ואנחנו צריכים להראות שאנחנו אפקטיביים, ואנחנו תורמים בשוליים להוריד את הגרף. כי יש חלק שהוא לא תלוי בנו בכלל. תזכור, יש חלק שהוא לא תלוי בנו בכלל, למשל: טכנולוגיית כלי הרכב, שהיא משתפרת כל שנה ב-3%, 4% – אנחנו לא אשמים בזה. היה לנו מכונית סוסיתא, אנחנו כבר לא עושים מכוניות במדינת ישראל, זה לא אנחנו. וזה כל שנה משתפר. אבל יש את הדברים, בוא נגיד ככה, שאתה, בשוליים אתה יודע שאתה תורם בהוצאה קטנה, בדברים קטנים, בהסברה, במערכת. למשל: אנחנו הולכים על מסרונים, על קמפיינים מאוד אגרסיביים. אנחנו עדיין גם עוד לא יודעים כמה אנחנו – - -

[כאן הדיון עובר לנושאים אחרים]

—————-

בועז טופורובסקי רואה מולו נתונים רק משנת 2004. הוא לא רואה את התמונה השלמה. כפי שניתן לראות בגרף שלעיל (הלקוח מויקיפדיה) תאונות הדרכים נמצאות במגמת ירידה חדה במדינת ישראל החל משנות השבעים:

הגרף היורד אינו אופייני רק לישראל. בכל העולם תאונות הדרכים נמצאות בירידה – כמו גם מעשי רצח, שוד, אונס וכו'. בניגוד לרושם שניתן לקבל מהעיתונים אנחנו חיים בעולם שהולך ונעשה מתורבת יותר, בורגני יותר, זהיר יותר, וגם התשתיות משתפרות והרכבים הופכים לבטוחים יותר (לפי סטטיסטיקות על תאונות דרכים הגורם האנושי יותר קריטי מהתשתיות). מחלקים אחרים בפרוטוקול הקודם עולה שהבעיה כיום בישראל היא בעיקר במגזר הערבי, שם היא נובעת משילוב של סיבות תרבותיות ותשתיות, אך מרבית פעילותה של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים היא במגזר היהודי.  

האם פעילות הממשלה אפקטיבית במניעת תאונות דרכים? לפי הגרף ניתן לראות שמגמת השיפור הולכת ומתמתנת ללא קשר לתקציבי הרשות הלאומית לבטיחות הדרכים, ומרבית השיפור התרחש בתקופה שבה הגופים הציבוריים האחראים על הנושא היו קטנים יותר. וגם אם ישנה השפעה, מהי הפעילות האפקטיבית ביותר? האם באמת נדרשים לכך חצי מיליארד שקלים בשנה? האם יש צורך ברשות בתור "צינור להעברת כספים" המעמיס בירוקרטיה מיותרת, במקום להעביר את הכספים באופן ישיר למוסדות אחרים? האם הפרסומות בגלגל"צ אפקטיביות? האם למצלמות של משטרת התנועה יש תרומה אמיתית? האם לא עדיף להקצות יותר משאבים למגזר הערבי?

במדינה מסודרת פקידים ופוליטיקאים היו זקוקים לתירוץ ממש טוב על מנת להוציא כספי ציבור – להוכחה חד משמעית, לראיות אמפיריות לתועלת העולה על העלות, למדדים ברורים. במדינה שלנו הנשלטת על ידי חוקיו של פרקינסון, שיעור כספי הציבור המושקעים בפרויקטים שיעילותם מעולם לא הוכחה ולעולם לא תוכח רק הולך וגדל, פשוט מפני שהוא מאפשר לפוליטיקאים להציג אשלייה של עשייה חיובית. ממנים וועדה, הוועדה ממליצה על הקמת מחלקה חדשה, המחלקה הופכת לאגף, אחר כך לרשות, בהמשך לרשות לאומית ובסופו של דבר למשרד שלם עם מנכ"ל ושר.

גם אם בועז טופורובסקי שואל את השאלות הנכונות, הפוליטיקאים שמעליו לא יסכימו להצטייר בעיתונות בתור אלו שקיצצו את תקציבי הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים. מרבית ההתבטאויות הציבוריות שמפרסמים הפוליטיקאים בישראל בפייסבוק נוגעים לסוג כזה או אחר של הגדלת ההוצאה הציבורית (אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש בחיפוש מהיר), בעוד שמעולם לא התקיים פוליטיקאי ישראלי שזכה לתשבוחות ציבוריות על כך שמנע הוצאה מיותרת. כאשר זהו המצב, אין שום סיבה להתפלא על מחסור בתקציבים במקומות שבהם הם באמת נדרשים.

לפני הרשומה – הערה: בשבוע האחרון היה (שוב) עיסוק נרחב בתקשורת בהשוואות מחירים שונות ומשונות בין מחירי מוצרים בישראל וגרמניה. במקרה לא התייחסתי לכך בבלוג, אבל כתבתי על הנושא שני "מיני-פוסטים" בעמוד הפייסבוק של הבלוג, כאן וכאן, שזכו לשיתופים רבים. כולכם מוזמנים לעקוב גם אחרי העמוד בפייסבוק, שבו אני כותב לרוב תגובות קצרות ומהירות לנושאים אקטואלים.

ועכשיו, לרשומה.

במוסף סוף השבוע האחרון של עיתון כלכליסט התפרסם ראיון עם המיליארדר האמריקאי ניק הנאואר, היוצא נגד חבריו לאלפיון העליון וקורא לחלוקה מחדש של ההכנסות בארצות הברית.

בדומה לכתבות אחרות בעיתון הראיון כולל בחובו, לצד עיסוק בנושאים רציניים וחשובים, שלל שגיאות עובדתיות וטענות הגובלות בפנטזיה. מכיוון שבכלכליסט מראיינים רק אנשים בעלי דעה מאוד מסויימת קוראי העיתון עלולים לקבל את הרושם השגוי לפיו השגיאות והפנטזיות הללו נפוצות בקרב מביני עניין; הן לא, ויש סיבה טובה לכך. הנאואר אולי ידע לזהות מצוין את הפוטנציאל של אמאזון בתחילת שנות התשעים, והוא יזם מצליח ומשקיע מחונן, אבל זה לא אומר שהוא מבין על מה הוא מדבר. העובדה היא שהוא מאוד יוצא דופן: כמעט כל היזמים המצליחים והכלכלנים אינם מסכימים עם טענותיו, סולדים מסגנונו ואפילו ב-TED דחו את פרסומה של הרצאה שלו, "בטענה שחלקים ממנה לא היו מבוססים מספיק ושהיא כללה נגיעות פוליטיות" לפי הראיון בכלכליסט.

חשוב לציין כאן שכלכלנים ואנשי עסקים רבים תומכים במיסוי גבוה יותר על עשירים ובשכר מינימום גבוה יותר בארצות הברית. אם ניק הנאואר היה אומר בפשטות "אני מאמין שעולם שבו המס על העשירים ושכר המינימום הם גבוהים יותר הוא עולם הוגן יותר למרות ההשלכות שיכולות להיות לנושאים אלו על גורמים אחרים", לא הייתי טורח לכתוב את הרשומה הזו. הבעיה היא שהוא מתעקש לגבות את תמיכתו בהתקפת אנשי קש, רעיונות פסאודו-מדעיים ופנטזיות-קילשונים למיניהן.

המחקר הכלכלי ותיאוריית החלחול

—–

"חיינו לפי רעיונות שגויים", הוא אומר ל"מוסף כלכליסט". "חשבנו שכלכלה היא מערכת סגורה שנוטה לשיווי משקל; חשבנו שאנשים מחשבים אינטרסים באופן רציונלי; חשבנו שכלכלת שוק היא יעילה. אלו טעויות, בדיוק כמו שהרעיון שכדור הארץ שטוח הוא שגוי. [...]

"כשלמדתי באוניברסיטה השתתפתי בקורס בכלכלה, ועזבתי באמצע כי שום דבר שם לא היה הגיוני בעיניי. כל מה שאמרו על ביקוש והיצע ורציונליות — זה לא התאים לאיך שהעולם פועל. אני גיק מדע, ולפני 20 שנה התחלתי לקרוא על מערכות מורכבות ותיאוריית הכאוס, שהן מדע חדש, ופתאום הכל הסתדר. כל ההנחות של הכלכלה המסורתית, של הפרדיגמה הכלכלית הניאו־קלאסית, נפרמו. הבנתי שכלכלה אינה מערכת סגורה, ליניארית ומכניסטית שנוטה לשיווי משקל, ושעדיף לראות אותה כמערכת אקולוגית, פתוחה, מורכבת וסתגלנית, שחשופה לפידבק".

—–

הדרך המהירה ביותר לזהות שרלטן כלכלי: הוא יספר לכם שלמד קורס יחיד בחייו בכלכלה, החומר נראה לו מאוד מוזר, ומאוחר יותר הוא נחשף למשהו אחר שגרם לו להבין שכל הכלכלנים לא יודעים כלום. כיצד עיתון רציני היה מגיב לאדם שטוען טענות דומות בהקשר של קורס בפיזיקה? ביולוגיה? רפואה?

לא. לא "חשבנו" שכלכלה היא "מערכת סגורה", כלכלה כן נוטה במובנים רבים לשיווי משקל ברגע שמגדירים את שיווי המשקל באופן נכון, אנשים כן נוהגים באופן רציונאלי במקרים רבים, זה קירוב לא רע שהוא לא חשוב עבור חלק גדול מהמודלים, גם הסטיות של אנשים מהרציונאליות הן סדירות ומדידות וניתן להכניס אותן למודלים וניתוחים אמפיריים, וכלכלת שוק היא אכן יעילה. וכל הדיבורים האלו על "מערכת אקולוגית וסתגלנית" וכו' שכותבים אנשים שאין להם ולו שמץ של מושג לגבי המורכבות, הגיוון והרוחב העצום של מודלים תיאורטיים ואמפיריים בכלכלה – אם הם כל כך בטוחים שכלכלנים מפספסים משהו עקרוני למה הם לא פשוט יושבים וכותבים מודל כלכלי טוב יותר, שמסביר דברים באופן בהיר יותר, שמסתדר טוב יותר עם נתונים היסטוריים, שמסוגל לספק תחזיות טובות יותר? הם לא עושים זאת כי זה יהיה קשה, אפילו קשה מאוד. אבל לדבר במילים כלליות על דברים שהם אינם מבינים זה קל, כי גם הקהל שלהם לא מבין, וממילא כולם שונאים את הכלכלנים ונורא רוצים להצדיק את הבורות שלהם. 

אבל עזבו את זה. כל אלו סיסמאות שזורק הנאואר ללא ביסוס וללא ידע על מנת להגיע לאיש הקש הראשי: "תיאוריית החלחול" שלפיה העושר מחלחל למטה מהעשירים אל העניים ועל כן משתלם להפחית את המיסים על העשירים:

—–

"… לכן התפיסה של Trickle-Down Economics ('תיאוריית החלחול') — שאנשים עשירים יוצרים מקומות עבודה, ושאם ייתנו להם הטבות והקלות מס ואם יהיה להם יותר כסף אז לכולם יהיה יותר טוב — היא מחשבה שגויה. תיאוריית החלחול הפכה לדת שמרנית, דפקה את מעמד הביניים, ובגללה סיימנו עם ריכוז עצום של עושר בידי העשירים."

—–

ובכן, ישנה בעיה עם הביקורת על "תיאוריית החלחול": הבעיה היא שאין תיאורייה כזו.

כן, שמעתם נכון, אין תיאוריית חלחול בקרב כלכלנים. מעולם לא הייתה, כפי שציין בצדק תומאס סאוול. אין מודל מתמטי של חלחול, אין מאמרים על חלחול, אין וויכוח תיאורטי, אין וויכוח אמפירי, כלום. ישנם אנשים עשירים ובעלי כוח שתורמים כסף רב למפלגות הגדולות בארצות הברית ומנסים להשפיע על מדיניות המיסוי תחת תירוץ כזה או אחר – אבל אלו תמיד היו, בכל מדינה ובכל תקופה, בלי שום קשר לשיטה הכלכלית או למה שהכלכלנים אומרים.

מה כן יש?

ישנם מחקרים רבים שבחנו את השפעות המיסוי על הצמיחה הכלכלית, ואתם יכולים לקרוא סיכום שלהם כאן (ראו את הטבלה החל מעמוד 8 עם סיכום המחקרים). רובם המכריע של המחקרים, שנערכו על מדינות שונות, בתקופות שונות ובשיטות סטטיסטיות שונות, מצאו השפעה שלילית של מיסוי על צמיחה – מה שמסתדר גם עם המודלים התיאורטיים וההיגיון שלפיו מיסוי מעוות את הקצאת ההון והעבודה במשק. על כן רוב מכריע של הכלכלנים טוענים כי בהינתן שכל שאר התנאים שווים, מיסוי פוגע בצמיחה. זה לא אומר שמדינות עם מס נמוך תמיד יצמחו יותר מאשר מדינות עם מס גבוה, ישנם גורמים רבים אחרים שמשפיעים על הצמיחה, וזה גם לא אומר שהצמיחה זה הדבר החשוב ביותר. זה כן אומר שאם נשלוט בכל שאר הגורמים מיסוי גבוה יותר יתורגם לצמיחה נמוכה יותר. זה הכל – לא חלחול, ולא טענה הנוגעת למידת המיסוי על העשירים. כלכלנים תומכים בהפחתת מיסים גם על העניים. בניגוד לאיש הקש של "תיאוריית החלחול" הטענה שמיסוי פוגע בצמיחה נסמכת גם על מחקרים אמפיריים וגם על מודלים תיאורטיים, ועל כן לפעילי השמאל המכנים את עצמם בטעות "כתבים כלכליים" וכותבים בכלכליסט ולחברם ניק הנאואר קשה הרבה יותר להתמודד איתה והם מעדיפים להילחם כנגד אותו איש קש.

נו, שיהיה להם לבריאות.

שכר המינימום

ניק הנאואר מעוניין בהגדלת שכר המינימום בארצות הברית. כתבתי מספר פעמים בעבר על שכר המינימום, בעיקר בעמוד הפייסבוק של הבלוג. הדיון בנושא שכר המינימום מבלבל בין שתי שאלות: הראשונה נוגעת לקשר בין שכר מינימום לאבטלה, והשנייה היא שאלה אידיאולוגית – האם שכר מינימום גבוה הוא ראוי בלי שום קשר להשפעתו על שיעור האבטלה.

באופן תיאורטי, כאשר אנחנו בתנאי מעבדה ולא משנים שום דבר אחר במקביל, הגדלת שכר המינימום תגדיל את האבטלה. אם אתה מעלה את השכר בחוק יהיו במדינה יותר אנשים שלא משתלם לאף מעסיק להעסיק אותם ברמת השכר החדשה, והם יהיו מובטלים. באופן מעשי מחקרים אמפיריים לא הצליחו ככל הידוע לי למצוא קשר ברור בין שכר מינימום לאבטלה, בין השאר מכיוון שהסיבתיות כאן יכולה ללכת בשני הכיוונים: מדינות שהאבטלה אצלן נמוכה מלכתחילה והן צומחות בקצב מהיר יהיו מוכנות יותר להגדיל את שכר המינימום אצלן, ולכן מהסתכלות נאיבית על הנתונים אנשים עלולים להתבלבל ולהסיק מהקורלציה את הסיבתיות ההפוכה. גם נושאים אחרים כגון ועדים, עובדי המגזר הציבורי ומחסומים שונים בשוק העבודה יכולים לשנות את התוצאות.

בראיון מצטט הנאואר דוגמה לגבי שכר המינימום בסיאטל שכבר נטחנה מכל כיוון אפשרי בעשור האחרון; בואו נאמר בעדינות שיש גם מספיק דוגמאות נגדיות למקרים שבהם שכר המינימום הגדיל את האבטלה (ראו בקישור הקודם סקירה של מחקרים) אבל משום מה הן לא מקבלות במה בכלי התקשורת. כפי שכתבתי בעבר לא נכון לבסס מדיניות על מאמר אמפירי יחיד, צריך לבדוק ספרות שלמה. אין גם סיבה לחשוב שגידול בשכר המינימום האמריקאי, שהוא נמוך למדי, ישפיע על כלכלת ארצות הברית בדיוק כמו שגידול בשכר המינימום הגבוה בשבדיה ישפיע על הכלכלה השבדית.

אבל מה עם השאלה השנייה, האידיאולוגית?

אתם יכולים לומר שאתם פשוט לא מעוניינים שיתקיים אדם בישראל עם הכנסה של פחות מ-30 ₪ בשעה. זה יהיה שכר המינימום, וכל מי שמרוויח כיום פחות מכך יהפך למובטל ויקבל מהממשלה סכום זהה. אני יכול כמובן לטעון בתגובה שלאבטלה יש מחיר פסיכולוגי קשה, שיש כאן בעיה כלכלית שפוגעת בתמריצים לעבוד ובצמיחת הכלכלה הישראלית, ושיהיה לכך מחיר משמעותי בהעלאת מיסים בגלל ששכר עובדי מדינה מוצמד לשכר המינימום. אתם יכולים לטעון בתגובה שאתם מוכנים לשלם את המחיר הזה על מנת שלא יהיו עובדים עניים בישראל ושלדעתכם המחיר הפסיכולוגי לא כל כך קשה. לגיטימי לחלוטין – כל עוד אתם מודעים למחיר ולא מכחישים אותו. זו בסך הכל שאלה של אידיאולוגיה.

ספציפית לגבי מדינת ישראל והיוזמות של דב חנין בעניין, נראה לי מעט מסוכן להקפיץ את שכר המינימום באופן דרמטי כפי שהוא מציע. גם אם אתם תומכים בהעלאתו של שכר המינימום מסיבות אידיאולוגיות, עדיף שהיא תהיה הדרגתית על מנת שעסקים יוכלו להתאים את עצמם ופקידי האוצר יוכלו לחשב את הגידול במיסים שנדרש על מנת לממן את העסק.

אז אם נסכם לשאלת שכר המינימום יש שני צדדים: צד אמפירי שככל הידוע לי עדיין לא הוכרע ואולי לעולם לא יוכרע (יש מעט מאוד "חוקי טבע" שהם תמיד נכונים בכלכלה), וצד אידיאולוגי שעליו, כמו על כל נושא אידיאולוגי, כמו על טעם ועל ריח, מיותר להתווכח. על כן לדעתי שאלת השכר המינימום היא פשוט שאלה שאיננה מעניינת במיוחד.

הבעיה עם תמיכתו של הנאואר בשכר מינימום גבוה היא שבמקום להציג אותה כהעדפה אידיאולוגית הוא מנסה לגבות אותה בטיעונים כלכליים שאינם נכונים, כצעד שיתמוך בצמיחה. אז בואו נדבר (שוב) על הקשר בין צריכה פרטית לצמיחה. 

צריכה וצמיחה

—-

"הדרך לשגשוג היא מעגל פידבק בין לקוחות ועסקים. כשלעובדים אין כסף, לעסקים אין לקוחות. כשלעובדים יש יותר כסף, לעסקים יש יותר לקוחות, ואז הם צריכים יותר עובדים. אנחנו צריכים מישהו שיוכל לקנות את הפתרונות שאנשים יוצרים, ולכן ככל שיותר אנשים ייכללו בתהליך הכלכלי ויהיו ממציאים, יזמים ולקוחות, כך מעגל הפידבק יהיה יותר איתן, הכלכלה תצמח יותר מהר, וכולם יחיו חיים טובים יותר ".

מסיבות פוליטיות וכלכליות מובנות, היעד הראשון של הנאואר, העלאת שכר המינימום הפדרלי ל־15 דולר בשעה, לא מתקבל יפה. הרעיון הזה הושאל מהנרי פורד, מייסד חברת המכוניות, שהבין שאם יכפיל את שכר עובדי הייצור שלו ל־5 דולר ליום, הם יוכלו להרשות לעצמם לקנות פורד. זה עבד מצוין: עובדי פורד הרוויחו יותר וקנו מכוניות, להנרי פורד היו יותר עבודה ורווחים, והוא נזקק לעוד עובדים.

—–

זוכרים שכתבתי על לא-כלכלנים ש"שולפים לוגיקות מהבטן" מבלי צורך להוכיח אותן תיאורטית או אמפירית? אז הנה, ויש לכם גם איזו אנקדוטה היסטורית משעשעת ובלתי ניתנת לאימות לקינוח. דבריו של הנאואר מבוססים ברמה של הומאופתיה, לא יותר. האם הייתם מצפים ממארגני הרצאות TED לאפשר הרצאה של הומאופת?

הטיעונים האלו הם הד לאותה טענה ישנה שלפיה הצריכה היא הדבר החשוב ביותר, ומכיוון שהעניים מוציאים שיעור גבוה יותר מהכנסותיהם על צריכה העברת כסף מהעשירים שחוסכים את מרבית הכנסתם לעניים שצורכים את מרבית הכנסתם תעזור באופן כזה או אחר לכלכלה. הבעיה היא שגם חיסכון הוא גורם חשוב המאפשר השקעות לעתיד; שבדיה איננה עשירה יותר מאיטליה בגלל שתושביה צורכים יותר וצריכה לא יכולה להיות מנוע צמיחה לאורך זמן (כפי שכתבתי כבר ברשומה שלי על ירון זליכה). בכל מקרה, כפי שכותב פול קרוגמן בספרו "End this depression now", הגידול באי השוויון בארצות הברית בתקופה שלפני המשבר הכלכלי דווקא לא גרם לצריכה לרדת ולחסכון לעלות, כך שהטיעון הזה אפילו לא מסתדר עם הנתונים. זהו אגב ההבדל בין כלכלנים מהשמאל כגון פול קרוגמן, שיש להם אמפתיה רבה לרעיונות של Occupy wall-street אך הם מחוייבים לנתונים, לבין אנשים מסוגו של הנאואר או הכתבים בכלכליסט שפשוט אינם מכירים את הנתונים וזה גם בכלל לא מעניין אותם – העיקר להיות חתרני ומגניב, נגד הכלכלנים ובעד העניים.

ביקורתו של הנאואר על התל"ג (התמ"ג?)

—–

הנאואר לא מבזבז זמן על הליכה מנומסת מסביב, ותוקף ישר את הכס הקדוש של הקפיטליזם, את התל"ג. "הדרך שבה אנחנו מודדים שגשוג וצמיחה, על ידי התל"ג, היא דרך נוראית לאפיין מה שקורה בכלכלה", הוא יורה. "הרי אם אשרוף את הבית שלך זה טוב לתל"ג, כי מישהו יצטרך לתקן אותו. ואם אמצא דרך חדשה לרפא סרטן ללא קרינה או כימותרפיה, זה יהיה טוב לאנושות אבל נורא לתל"ג. זו דרך נוראית, לא הולמת ולא נכונה לחשוב על כלכלה, ומדד גרוע לשגשוג".

—–

הכס הקדוש של הקפיטליזם הוא התל"ג?

באיזה עולם בדיוק? מה הקשר?

איך משפט כזה מופיע בעיתון המכנה את עצמו "עיתון כלכלי"?

[נשימה עמוקה]

[נרגע]

סליחה על ההתפרצות, ננסה שוב.

לפי ויקיפדיה, "קפיטליזם היא שיטה כלכלית וחברתית שהתפתחה באירופה בין המאה השש עשרה והמאה התשע עשרה, המבוססת בעיקרה על הזכות לקניין פרטי ועל הסדרת יחסים כלכליים באמצעות מנגנון השוק, תוך הסתמכות על אכיפת זכויותיהם באמצעות מוסדות חברתיים."

לא מצאתי את המילה "תל"ג" במשפט הנ"ל, ולא תמצאו אותו בשום הגדרה אחרת של "קפיטליזם". למעשה, הקפיטליזם התפתח מאות שנים לפני שהופיע רעיון מדידת התוצר, בשנות השלושים של המאה העשרים.  

היום לרוב מדברים על תמ"ג (GDP) ולא תל"ג (GNP), תוצר מקומי גולמי במקום תוצר לאומי גולמי (אני ברצינות תוהה האם הנאואר דיבר על GNP, או שבכלכליסט לא ידעו כיצד לתרגם את ראשי התיבות GDP לעברית). הביקורת של הנאואר בנושא איננה מקורית כלל; למעשה היא נלמדת בשיעורים הראשונים של קורסי מבוא לתואר ראשון. אני מעביר שקפים בנושא לסטודנטים שלי כבר שנים רבות, כתבתי על כך רשומה בגלגול הראשון של הבלוג באתר תפוז בשנת 2010 ופירטתי שם על כשלים נוספים במדידת התמ"ג מלבד אלו שהעלה הנאואר בראיון. כלכלנים כתבו על כך לפני עשורים רבים, זה ידוע פחות או יותר מאז שהמושג "תל"ג" הומצא לראשונה. זה נכון ואין בכך שום דבר חדש, בטח שלא "אנטי-קפיטליסטי". הנאואר אינו "תוקף את הכס הקדוש של הקפיטליזם", הוא פשוט מצטט משהו שכולם יודעים וגורם לזה להישמע חתרני, ולמזלו הוא מדבר עם מראיינת שנראה שאין לה שמץ של מושג בכלכלה אז היא מופתעת. לא מחזה יותר מדי יוצא דופן בעיתונות הכלכלית בישראל, לצערי.

הנאואר כמובן לא מציע שום מדד חלופי ברור לתמ"ג, רק איזה שהוא "נפנוף ידיים" שנשמע טוב על למדוד הצלחה כלכלית על ידי "סך הפתרונות שאנשים יוצרים לבעיות אנושיות". אחת הבעיות המרכזיות עם מדדים חלופיים רציניים לתמ"ג (כגון אלו שפיתחה ועדה בראשותו של ג'וזף שטיגליץ עבור נשיא צרפת בשנת 2008) היא שרובם נמצאים בקורלציה גבוהה מאוד עם התמ"ג לנפש ממילא, ולכן כלכלנים כבר מעדיפים להשתמש בתמ"ג לנפש שלגביו יש נתונים אמינים יחסית ממגוון רחב של מדינות ותקופות.

בכל אופן, שום קשר לקפיטליזם. צר לי. אין ספק שמדובר באחד המשפטים המטופשים ביותר שקראתי אי פעם בכלכליסט (והתחרות קשה).

פנטזיית הקלשונים

—

…והוא מזהיר אותם ממהפכה חברתית אלימה שתתרחש אם האי-שוויון ימשיך לגדול. "אני יודע שאתם נוטים להתעלם מטיעונים כאלה. רבים מכם אמריו לי בפרצוף שאני דפוק לגמרי. רבים מכם משוכנעים שאי-שוויון זה פיקציה כי הם ראו ילד עני עם אייפון", כתב ב"פוליטיקו". "אבל מהפכות, כמו פשיטות רגל, קורות בפתאומיות. לא יהיה לנו זמן להגיע לשדה התעופה, לקפוץ על מטוס המנהלים הפרטי ולטוס לניו זילנד. אם האי-שוויון ימשיך להתרחב כפי שהוא גדל עד כה זה יקרה, וזה יהיה נורא לכולם, אבל במיוחד עבורנו".
—-

(הקטע מופיע בגירסת הדפוס של המאמר, לא בגירסה האינטרנטית, אבל יש שם קטעים דומים)

אנשים רבים בעולם חיים בסרט. אני מבין אותם, זה כיף לחיות בסרט. בסרטים האירועים תמיד הרבה יותר מעניינים ודרמטיים, הגיבורים טובים, הרשעים רעים, קל להבין מה צודק ומה לא.

אחד הסרטים החביבים על ניק-הנאוארים למיניהם, דפני-ליפים וכתבים בכלכליסט הוא "ונדטה", סרט פעולה מצוין המבוסס על סדרת קומיקס ומהווה גם את המקור למסכת גיא פוקס המפורסמת (מעניין כמה מלובשי המסכה המודרניים באמת יודעים מי היה גיא פוקס ובעבור אילו אידיאלים נשגבים הוא מצא את מותו…). הסרט "ונדטה" מתאר את פעילות המחאה של אדם יחיד כנגד שלטון דיקטטורי מושחת, פעילות שבסופו של דבר מצליחה תודות לשיתוף פעולה מצד ההמונים ומסתיימת במותו ההירואי של הגיבור. הדור שראה את הסרט שיצא בשנת 2006 התבגר והפך לדור של המפגינים שהציפו את הרחובות במדינות מערביות בשנים האחרונות ואנשי התקשורת הצעירים שסיקרו אותם באהדה.

אך לצערנו הקונספט של פערים כלכליים גבוהים היוצרים מחאה ציבורית המיתרגמת לפעולה אלימה שמסתיימת בהפלת המשטר והקמתו של משטר צודק יותר הוא נטול כל ביסוס היסטורי (בטח בדמוקרטיות מערביות). זה פשוט לא משהו שקורה מחוץ לסרטים. מה שכן מתרחש לפעמים זה מאבק בין מספר אליטות, כאשר אחת מהן מנצלת את קשייו הכלכליים של הציבור על מנת לרתום אותו לפעולה ולהחליף את השנייה – כפי שלמשל קרה במצריים לאחרונה (ואז קרה שם שוב). אני לא מצליח לחשוב על דוגמה אחת למהפכה אלימה בהיסטוריה האנושית שעשתה הרבה יותר מלהחליף אליטה שלטונית מושחתת אחת באחרת.

לעומת כל אלו, ההתקדמות של הדמוקרטיה והליברליזם המערבי המודרני נעשתה לאט לאט, עקב בצד אגודל, באופן הדרגתי ושמרני ולא מהפכני בעליל. ראשית כל החלה עלייתם של הבורגנים על חשבון האצולה במערב אירופה, לאחר מכן מעמד הבורגנים הלך והתרחב ונוצר מעמד ביניים של ממש, ומספר האנשים שהיו רשאים לבחור לפרלמנטים אירופאים הלך וגדל, הבורגנים וערכיהם חדרו למדינות נוספות באירופה ומחוצה לה, וכך הלאה. לא ברור עד כמה המהפכה הצרפתית הייתה חיונית לעניין, יכול להיות שהיא הזיקה להתקדמות הדמוקרטיה בצרפת יותר ממה שהיא תרמה (אם נשווה אותה להתקדמות הדמוקרטיה בבריטניה), ובכל מקרה זו רק דוגמה אחת ויוצאת דופן שאיננה מעידה על הכלל.

לא יהיו קלשונים במדינות מערביות.

צאו מזה.

אנחנו חיים בעולם שהולך ומזדקן, הולך ונעשה פחות אלים, הולך ונעשה פחות מהפכני, ולאנשים שאינם כתבים אופנתיים בכלכליסט או פעילי-מחאות מקצועיים גם לא אכפת כל כך מפערי השכר וממדד ג'יני – לא מספיק על מנת לבסס את הצבעותיהם בבחירות על נושא זה, ובטח ובטח שלא מספיק על מנת למות למען המטרה. אנשים יוצאים לרחובות בגלל נושאים הרבה יותר ספציפיים, כגון מחירי מזון, פגיעה בסמלי הדת החביבה עליהם, פגיעה בתנאים של איגודי עובדים או מחירי השכירות בתל אביב, לא בגלל "פערים חברתיים" או מחסור ב"צדק חברתי", ואף אחת מהמחאות בנושאים כאלו במדינות מערביות לא התקרבה בכלל לאידיאל האלים של פנטזיית הקלשונים.

זה לא הולך להשתנות, וכל מי שחושב אחרת חי בסרט.

אי שוויון ושחיתות

—-

"…אם עושר, כוח והכנסה ימשיכו להתרכז בידי מעטים, נפסיק להיות דמוקרטיה קפיטליסטית ונהפוך לחברה ניאו־פיאודלית כמו צרפת במאה ה־18, לפני המהפכה. שום חברה פתוחה וחופשית לא יכולה לקיים לאורך זמן אי־שוויון כלכלי צומח כזה. השאלה היא לא אם זה יקרה, אלא מתי"

—-

מצטער שאני חוזר על עצמי, אבל כולכם מוזמנים להיכנס לרשימה הזו, למיין את מדינות העולם לפי מדד ג'יני ולהתחיל לבחון את התיאוריה המופלאה שלפיה יש קשר כלשהו בין מדדי אי שוויון אגרגטיביים כגון מדד ג'יני לבין לדמוקרטיה או שחיתות. אל תאמינו לי, תסתכלו בנתונים. תיכנסו ללינק. שימו לב למשל לאפגניסטן וביילרוס, שתי מדינות מופת של ממש שהן שוויוניות יותר מגרמניה, הולנד, קנדה, צרפת, שוויץ ורבות אחרות, שלא לדבר על זה שיותר ממחצית מדינות העולם הן שוויוניות יותר מארצות הברית. שום קורלציה. מה בנוגע לסיבתיות? טוב, סיבתיות צריך להוכיח. ככל הידוע לי עד כה אף אחד לא הראה סיבתיות משכנעת בנושא זה, שום עדויות, רק דיבורים באוויר.

על מנת לרכוש פוליטיקאים כל מה שצריך זה שיהיו כמה מיליונרים במדינה ותרבות של שחיתות, מדדי אי-שוויון אגרגטיבים כגון מדד ג'יני או אחוז ההכנסות שבידי האחוזון העליון בכלל לא חשובים. גם במדינה שוויונית להפליא שבה כולם מרוויחים בדיוק אותו הדבר יכול להיכנס מאפיונר למשרד האוצר ולכוון אקדח לראשו של השר. ארצות הברית של היום היא פחות שוויונית מארצות הברית של שנות החמישים, אבל האם היא יותר מושחתת? האם היא פחות דמוקרטית? האם ישראל של היום היא יותר מושחתת מישראל של שנות החמישים? על מה מבוססת הטענה שלפיה "שום חברה לא יכולה לקיים לאורך זמן אי שוויון כזה"? ההפך, לפי חלק מהמחקרים אי שוויון גבוה הוא הסטנדרט בהיסטוריה האנושית ואי שוויון נמוך הוא יוצא דופן. נראה סביר יותר להניח ששום חברה אנושית לא יכולה לקיים לאורך זמן אי שוויון נמוך.

ומה דעתכם על הגרף המצורף כאן למטה, שמצאתי לאחרונה במצגת של מכון טאוב?

כן, אתם לא מדמיינים. בנורבגיה הכנסות האחוזון העליון מהוות אחוז גבוה יותר מהכנסות כלל האזרחים מאשר בארצות הברית, וגרמניה, פינלנד ואירלנד עוקפות גם את ישראל בנושא זה (העמודות הסגולות הן ההכנסות ברוטו והכחולות הן נטו). דווקא מדינות מושחתות יותר כמו פולין, הונגריה ואסטוניה מדורגות יותר למטה. סותר את מה שחשבתם על העולם? ובכן, תפסיקו לקרוא את כלכליסט. מישהו שם מעלים מכם חלק מהעובדות.   

הטענות האלו שמשמיע הנאואר הן לא ניבויים. הן פנטזיות הנשענות על משאלות לב. הניק-הנאוארים למיניהם מעוניינים לחזור לחברה פיאודלית ובלתי צודקת שבמסגרתה הם יוכלו להפגין את גבורתם, לחבוש את מסכת גאי פוקס שלהם ולנסות לפוצץ את בנייני הפרלמנט. במציאות העולם המערבי צועד בדיוק בכיוון ההפוך: המגמה היא גידול באי השוויון במקביל לירידה ברמת השחיתות, ירידה בנטייה למחאות אלימות ועלייה בדמוקרטיזציה. איך זה מסתדר עם ההיגיון? פשוט מאוד: אי שוויון הוא ככל הנראה לא חשוב כל כך.

סיכום: מהי הבעיה עם ריכוז הכוח בידי מעטים?

בכתיבה על כלכלה נדרשת הפרדה בין עובדות לבין אידיאולוגיה. אני משתדל לעשות זאת כאן בבלוג כמיטב יכולתי. כתבי כלכליסט באופן קבוע נכשלים בהפרדה כזו עקב הטיה אידיאולוגית קיצונית המלווה בבורות בנוגע לעובדות, ולא מעט רשומות עבר בבלוג עסקו במאמרי העיתון.

אין שום דבר רע בלתמוך במיסוי גבוה יותר על עשירים או בשכר מינימום גבוה יותר מסיבות אידיאולוגיות, כל עוד אתם מודעים למחיר. כלכלנים ואנשי עסקים רבים הביעו דעות כאלו בעשור האחרון. אך הטענה כי שכר מינימום גבוה יותר יתמוך בצמיחה רחוקה מלהיות מבוססת על משהו מעבר למשאלת לב, הדיבורים על קלשונים ומהפכות אלימות הן לא יותר מפנטזיה, וההתקפות על "תיאוריית החלחול" הן לא יותר מתקיפת איש קש. השוואות שטחיות של נתונים ובלבול בין קורלציה לסיבתיות הם דברים שלא צריכים להופיע בעיתון כלכלי רציני במאה ה-21.

לצערי, דווקא פנטזיות הקלשונים הן מה שהופכות אנשים מסוגו של ניק הנאואר לפופולארים ומסיתות את הדיון מהנושאים העקרוניים יותר. הבעיה עם ריכוז הכוח בידי קבוצות קטנות של אנשים היא לא מדד ג'יני, שכר המנכ"לים, שיעור המס שהם משלמים, התנגדותם (?) לשכר מינימום או הגדלת הסיכוי להפיכה אלימה. הבעיה היא כוח פוליטי המאפשר לבעלי הון וארגוני עובדים חזקים להתנגד להרס יצירתי, להתנגד לקדמה טכנולוגית וארגונית, לרכוש פוליטיקאים ופקידים, לסחוט לעצמם סובסידיות והגנה ממשלתית ובעיקר – למנוע תחרות בסקטורים שלהם. את הכוח הפוליטי הזה הם מסוגלים להשיג במדינות עם מדד ג'יני גבוה או נמוך, מדינות סוציאליסטיות ומדינות קפיטליסטיות, בקיסרות סין ובאימפריה הרומית ובברית המועצות הקומוניסטית ובחליפות המוסלמית ובארצות הברית של אמריקה. במדינה אחת קבוצת הלחץ החזקה ביותר תכלול שני מיליארדרים, במדינה שנייה יהיה מדובר במאה מיליונרים ובמדינה שלישית – עשרת אלפים עובדי מערכת הביטחון. זה לא משנה בכלל.

וויכוחי קפיטליזם-סוציאליזם אידיאולוגים הם מסך עשן המתוחזק באדיבותם של כלכליסט, גלובס וגם דה-מרקר לעיתים וכל מני רובין-הודים-מטעם-עצמם; בזמן שהם עסוקים בניסיון לתייג "ניאו-ליברלים", לדבר על סטטיסטיקות של אי שוויון ולהתחרות מי יותר מגניב, אופנתי ובעד העניים, המאבק כנגד קבוצות הלחץ נזנח והקלשונים מופנים בכיוון הלא נכון.

בפעם הבאה שאתם נתקלים ברביעיית מילקי בסופרמרקט זכרו שמחירה אינו גבוה בגלל ביבי או בגלל לפיד; הוא גבוה בגללכם, בגלל העיסוק האינסופי במסך העשן הזה בעיתונים שאתם הכי אוהבים לקרוא, בגלל שלשם מופנים הנאומים של הפוליטיקאים שאתם בחרתם לכנסת, בגלל שניק הנאואר זוכה למאות אלפי צפיות ביוטיוב ומקביליו הישראלים זוכים לעשרות אלפי לייקים בפייסבוק, בגלל שאתם תמיד תעדיפו לשמוע תיאוריה פשוטה וקונספירטיבית, לשמוע על רעים וטובים, לחיות בסרט, לשמוע שכולם מושחתים, שאתם לא אשמים בשום דבר, שאתם לא חס וחלילה חברים בעצמכם באחת מקבוצות הלחץ, ש"שינויים מבניים" ו"רפורמות" הן סיסמאות של פקידים מרושעים שרוצים לפגוע בכם, שאין שום דבר שביכולתכם לעשות מלבד להחליף פוליטיקאי כושל אחד באחר, שהתפקדות למפלגות הגדולות היא בזבוז זמן, שיום אחד יגיע המשיח ויופיעו הקלשונים ואז לאחר מכן הכל יהיה טוב ומושלם, העשירים יתלו בכיכר העיר והעניים יקבלו את אוצרותיהם, ואז יהיה כאן צדק חברתי אמיתי, גן עדן. נו, אשרי המאמין.

מה הבעיה עם הפריפרייה?

בשבוע שעבר שוב התבשרנו על סגירתו של מפעל בפריפרייה, הפעם בעיר ערד, והעיתונים התמלאו באותן הכתבות שמופיעות תמיד במקרים כאלו – בעיקר בטענות על הזנחה ממשלתית של הפריפרייה. אך מצבה הנוכחי של הפריפרייה לא נובע מהמדיניות של הממשלה הנוכחית או זו שקדמה לה, גם לא מקיפוח מכוון של קבוצות אתניות ספציפיות, מחוסר אכפתיות או מהזנחה כספית. המקור לבעיותיה של הפריפרייה הוא היסטורי ואידיאולוגי.

על מנת להבין את בעיית העומק של הפריפרייה הישראלית, אנו נדרשים ללכת להתחלה. שימו לב למשל לשורות האלו, הלקוחות מהערך של העיר ערד בוויקיפדיה (ההדגשות שלי):

"בראשית שנות השישים הוחל בתכנון חבל ערד, שבמרכזו העיר ערד. לראש צוות ההקמה התמנה ב-1960 אריה (לובה) אליאב, והוא הקים את משרדיו ושכונת מגורים ראשונה זמנית במרכז החבל, של מה שתהיה לימים העיר ערד. [...] מיקומה של ערד נקבע במטרה לאכלס את השטח הריק בצפון-מזרח הנגב. הכוונה הייתה שתשמש מרכז לחבל התיישבותי חדש, הוא חבל ערד [...]. תכנון התעסוקה התבסס על מפעלים ועל תיירות מרפא באזור ים המלח, עין בוקק ומישור רותם. [...] בשנת 1962 הגיעו אל ערד המתיישבים הראשונים, שבאו ברובם למקום על פי הוראת מדינת ישראל."

יישובים רבים אחרים הוקמו כמעברות שנועדו לקלוט את גלי העלייה הגדולים. בכל המקרים המכנה המשותף היה תכנון מלמעלה, מיקום של יישובים בשטחים ריקים או בסמוך לכפרים ערביים שננטשו במלחמת העצמאות, במטרה אחת מרכזית: לייהד את המרחב. המיקום נקבע על ידי אנשים ששרטטו קווים על מפות בזמן שהם שותים את הקפה שלהם בירושלים או בתל אביב, ופקידים שישבו לצידם אולי דיברו על איזה "תכנון תעסוקה" שמבוסס על כל מני הערכות עתידיות, אך התושבים עצמם שנשלחו לקחת את הסיכון ולגור במקומות האלו לא היו שותפים לאותו תכנון תעסוקה. וזו בעיית העומק: התכנון מלמעלה, המבוסס על שיקולים אסטרטגיים שאינם כלכליים.

וזה לא נגמר.

היום פורסם בדה-מרקר על כוונה להקים עיר חרדית חדשה בנגב בשם "כסיף", לא רחוק מערד. על פי הכתבה סיבת הקמת היישוב היא פוליטית: מטרתו היא לקטוע את מרחב ההתיישבות של הפזורה הבדואית. מכיוון שאין מקומות תעסוקה בנגב נוח לשלוח לשם אוכלוסייה חרדית, שממילא מתקיימת על קצבאות, וזאת למרות שבערים הטרגוניות מבחינה דתית השתתפות החרדים בכוח העבודה גבוהה יותר. אבל למי אכפת מהשתתפות החרדים בכוח העבודה כאשר יש לנו מלחמה דמוגרפית לנצח בה?

כאן הגיע הזמן להזכיר את המאמר בנושא בבלוג של יואב לרמן, שהוא אולי המאמר החשוב ביותר שאתם יכולים לקרוא בנושא הפריפרייה בישראל. לרמן מספק שלל ציטוטים מדבריהם של פקידים באמצע המאה הקודמת שניסו בכל כוחם להיאבק בהתפתחותו של גוש דן ולפזר את האוכלוסייה הישראלית לעבר המדבריות השוממים של הנגב. הוא קורא לניסיונות פיזור האוכלוסין האלו "אם כל חטאת", ובצדק. לא רק שהמדינה לא הזניחה את הפריפרייה, היא למעשה ניסתה להילחם בכל דרך אפשרית בהתפתחות הבריאה של ערים גדולות ומודרניות במרכז הארץ, למרות ששלל מחקרים מדגישים את חשיבותן של ערים גדולות וצפופות ליצירתיות טכנולוגית וקדמה תעשייתית (ראו למשל את ספריו של ריצ'רד פלורידה).

למעשה, אותם ניסיונות פיזור אוכלוסיה אחראיים במידה רבה לעליית מחירי הדיור מאז 2008. זהו עוד נושא שפוליטיקאים אוהבים לשכוח. מספרים לכם שהמחירים עלו כי ההיצע קשיח, כי ככה זה השוק, כי הקבלנים חמדנים, כי בנק ישראל הוריד את הריבית והכל בכלל באשמת הכלכלנים, ושוכחים להזכיר שחלק משמעותי מעליית מחירי הדיור היה לחלוטין מכוון – מכוון על ידי פוליטיקאים שהחליטו לעצור את התכנון במרכז מתוך תקווה נואשת שצעירים ישראלים ירצו סוף סוף לעבור לפריפרייה. ובכן, מסתבר שהם לא רוצים.

כיצד התכנון מלמעלה דפק את הפריפרייה?

בכל מדינות העולם יש פריפרייה. מדי פעם קמים להם מספר שבדים, גרמנים או אמריקנים, ומחליטים לעזוב את העיר הגדולה שבה התגוררו עד כה ולעבור לאיזו שהיא עיירה מרוחקת, מכיוון ששם מחירי הדיור יותר זולים, מכיוון שהתפתחו שם אפשרויות תעסוקה חדשות, אולי בתיירות, אולי נמצא איזה שהוא מכרה של חומרי גלם, משהו כלכלי שכזה. לממשלות שבדיה, גרמניה וארצות הברית ולגורמי השלטון שקדמו להן במאות קודמות לא היה אכפת בדרך כלל היכן יגורו השבדים, הגרמנים והאמריקנים.

לממשלת ישראל, כפי שכתבתי, כן אכפת. על כן, התוצאה שונה מזו שמתקבלת בפריפרייה של מדינות אחרות בעולם. גם במדינות אחרות הפריפרייה ענייה, ולעיתים מפעל פושט רגל ועיירה שלמה הופכת למובטלת, ומיסוי פרוגרסיבי מעביר בפועל עושר מהמרכז לפריפרייה. אם נתעלם לרגע ממקרי קצה שבהם ההיסטוריה של הפריפרייה הייתה שונה (למשל מזרח גרמניה אל מול מערב גרמניה), זה בדרך כלל נובע מכך שהסיכון בפריפרייה גבוה יותר, האנשים שם תלויים במספר מצומצם יחסית של מקורות תעסוקה מלכתחילה. אך בישראל המגמה הזו חזקה הרבה יותר, והיא תמיד תהיה חזקה הרבה יותר, מכיוון שמלכתחילה ערים בפריפרייה לא נוסדו על סמך כדאיות כלכלית כזו או אחרת, ותושבים לא עברו אליהן בעקבות מחירים נמוכים ואפשרויות תעסוקה. הם הוצנחו מהשמיים על ידי אנשים ששרטטו קווים על מפות.

אז בסדר, אולי לא הייתה ברירה מבחינה צבאית-אסטרטגית. אולי ללא היישובים האלו משהו נורא היה קורה. היינו מפסידים באיזו מלחמה, לא יודע. אולי מסיבה כלשהי לא היינו יכולים להחליף אותם סתם בבסיסי צבא. בואו נשים לרגע את הדיון הצבאי-אסטרטגי בצד ונדבר על הפן הכלכלי. חשוב להדגיש: אני לא טוען כאן שהשיקולים האסטרטגיים הם גרועים, אני רק טוען שיש להם מחיר.

המשמעות פשוטה: הפריפרייה לעולם לא תחזיק את עצמה. היא תמיד תדרוש סובסידות מהמרכז (הטבת מס היא סובסידיה לכל דבר), ומכיוון שהיא תמיד תהיה ענייה ראשי הערים שם תמיד יוכלו לטעון שממשלות ישראל "מזניחות את הפריפרייה" למרות שזה רחוק מלהיות המצב וכמויות עצומות של כספים הושקעו בפריפרייה לאורך הדורות. הדרך הכי יעילה להעניק את הסובסידיות האלו היא פשוט לתת לאנשים שם שכר חודשי של כמה אלפי שקלים מבלי שהם יעשו שום דבר, מה שקורה בפועל עבור יישובים חרדים ועבור המובטלים, אבל בגלל שזה לא נראה טוב הממשלה בדרך כלל מעבירה לפריפרייה את הכסף הזה באופן פחות יעיל, בסובסידיות לבעלי מפעלים (למשל דרך חוק עידוד השקעות הון) ולעסקים בתחומים כגון חקלאות ותיירות, שיקימו שם בתי עסק חסרי הצדקה כלכלית ויעסיקו את המקומיים, ועל מנת לתמוך בכך אנחנו בונים גם תשתיות יקרות והורסים את הטבע המועט שנותר בפריפרייה.

מדוע התמיכה בפריפרייה עולה לנו יותר מהעלות הישירה של הסובסידות?

חוסר היעילות הזה גובה מחיר הגבוה יותר מהעלות הישירה של הסובסידיות וההטבות, מכיוון שהוא מעוות את ההתפתחות הטבעית של כלכלת ישראל בכיוונים שהם פחות יעילים. איני יודע לחשב את המחיר הזה, אף אחד לא יודע. המלחמה הגיאוגרפית-דמוגרפית הזו פוגעת בכושר הייצור הישראלי, בפריון הישראלי, בתחרותיות בישראל – זה מגיע עד המשכורות שלכם ומחירי המילקי.

למשל, מחקרים שנערכו מצאו כי עידוד ההשקעות בפריפרייה במאה הקודמת הוביל להתפתחות תעשיות עתירות תעסוקה שם בדיוק באותם התחומים שבהם לסין יש יתרון יחסי עלינו (ראו סיכום של מחקרים מעניינים בנידון כאן). הממשלה קודם כל הנחיתה עולים חדשים חסרי כל בפריפרייה, ואז נתנה כסף לבעלי הון על מנת שיפתחו מפעלים בפריפרייה ויעסיקו אותם. אז עד כאן ההפסד הוא רק הסכום שניתן לבעלי ההון, אבל זה לא הכל: מכיוון שההטבות היו מותנות בתעסוקה בעלי ההון פתחו מפעלים בתחומים עתירי תעסוקה, ללא התחשבות ביתרונות היחסיים של מדינת ישראל, מכיוון שהם בנו על סובסידיות קבועות מהממשל. כשחולף הזמן מגיע איזה משבר כלכלי ולפתע הסובסידיות נעלמות, או שהתנאים הגלובאלים משתנים והייצור בסין ובירדן נהפך למושך יותר, המפעלים נסגרים והתושבים נשארים ללא עבודה.

ללא עידוד התעסוקה בפריפרייה אותם בעלי הון היו מקימים מפעלים במרכז הארץ המבוססים על יתרון יחסי אמיתי של מדינת ישראל, שאינו תלוי בסובסידיות ממשלתיות לקיומו, והעובדים בהם היו נהנים מיציבות תעסוקתית רבה יותר. סקטורים התלויים בתמיכה ממשלתית אולי נראים יציבים יותר מהצד, אבל למעשה הם שבירים הרבה יותר מסקטורים המתפתחים באופן טבעי. ההתמקדות בתחומים שבהם יש לישראל יתרון תחרותי של ממש הייתה מובילה מלכתחילה לפריחה כלכלית משמעותית יותר, לעוד חברות כגון ישקר, טבע ואמדוקס. ההון שמסתובב לו כאן בארץ היה מנוצל באופן יעיל יותר, וגם מפעלים עתירי ידע כמו אינטל היו מן הסתם יעילים יותר אם ההטבות שהם מקבלים לא היו מותנות במיקום המפעל בפריפרייה, והמיקום היה נבחר באופן אופטימאלי על ידי ההנהלה.

אחת הבעיות המרכזיות של מדינת ישראל היא פריון עבודה נמוך. אם ההון מנוצל באופן יעיל יותר הפריון של העובד הישראלי הממוצע גדול יותר, ואם הפריון של העובד הישראלי הממוצע גדול יותר הוא נמצא בעמדת מיקוח טובה יותר אל מול המעסיק, וגם השכר שלו יהיה גבוה יותר (עדויות לקשר בין פריון לשכר ניתן למצוא כאן). הגדלת הפריון היא הדרך הנכונה והחכמה להילחם ביוקר המחיה ולהעלות את המשכורות של אזרחי ישראל, במקביל למאבק כנגד הריכוזיות וחוסר התחרותיות.

סיכום

מדינת ישראל ניצבת כיום על פרשת דרכים.

באופן היסטורי היינו שונים ממדינות אחרות. ממשלות בהולנד, פינלנד או שוויץ מנסות בסך הכל למקסם את איכות החיים של אזרחיהן, בעוד שממשלות ישראל מנסות למלא ייעוד היסטורי בן אלפי שנים בלב סביבה עוינת. המחיר של השוני הזה גבוה יותר מתקציב הביטחון לבדו, וגבוה יותר מהסכום הישיר של ההטבות לפריפרייה. המשק שלנו פחות יעיל מהמשק ההולנדי והשוויצרי לא בגלל שהישראלים הם עצלנים או טיפשים, אלא מכיוון שהמשק הזה מכוון מלכתחילה למלא מטרות אחרות מלבד יעילות כלכלית, ביניהן נסיונות נואשים למנוע את התפשטות הבדואים בנגב.

לצעירים בארץ נמאס, הם רוצים איכות חיים, אך רבים עדיין אינם מבינים את ההבדל העקרוני הזה בין המערכת הכלכלית שבה הם חיים לבין מדינות אחרות. אתם לא עניים במקרה, ולא בזכות רשעותו של טייקון או טיפשותו פקיד ממשלה כלשהו. אתם עניים בכוונה, בגלל שההולנדי הממוצע חי במערכת שנועדה להפוך אותו לעשיר ומאושר ואתם חיים במערכת שיש לה גם (ואולי בעיקר) מטרות אחרות.

לגיטימי לחלוטין לטעון שלמאבקים הגיאוגרפים-דמוגרפים יש חשיבות אסטרטגית עליונה. ישנן גם סיבות אחרות ליוקר המחיה הגבוה בישראל, ואולי עדיף לטפל בהן. אבל חשוב שהציפיות שלנו יהיו בהתאם: כל עוד המדיניות הממשלתית בנוגע לפריפרייה נובעת בעיקר מהשיקולים האסטרטגיים הפריפרייה תישאר ענייה, הפריון הישראלי ישאר נמוך יחסית ורמת החיים בישראל לעולם לא תשיג את רמת החיים במדינות מערביות מתקדמות.

התכונה הגרועה ביותר שיכולה להיות לשר האוצר היא המחשבה המוטעית שתפקידו הוא להיות גנרל. כפי שגנרלים מזיזים גייסות על מפות, מתווים תוכניות-על אסטרטגיות ומדרבנים את חייליהם בנאומים מלאי פאתוס, כך שרי-אוצר-גנרלים מזיזים מפעלים על מפות, מתווים תוכניות חומש למשק ומדרבנים את פקידיהם בירידות על כלכלנים וסיפורים מרגשים על ריקי כהן.

זוהי טעות מרה, מכיוון שניהול מלחמה שונה מאוד מניהולה של כלכלה. מלחמות הן עסק מלוכלך וכיאוטי שנדרש כוח רצון, אומץ ומנהיגות על מנת להשתלט עליו, על מנת לסחוף את החיילים ולטעת בהם את התחושה שפעולותיהם הם חלק מתכנית מסודרת שתוביל לניצחון – רק כך הם יהיו מוכנים לקום ולרוץ אל מול כדורי האויב. פונקצית המטרה במלחמה היא ברורה, האויבים ברורים, אין זמן לחשוב וחייבים לקבל החלטות במהירות. כלכלה, לעומת זאת, דומה יותר לרפואה: עסק מורכב ועדין, שכל התערבות יכולה להשפיע עליו בשלל דרכים נפתלות ולהוביל לתוצאות בלתי צפויות, לרוב שליליות. בדרך כלל יש הרבה זמן לחשוב, לא צריך לקבל החלטות במהירות. פונקצית המטרה בכלכלה איננה ברורה כלל, בדומה לרפואה – האם איכות החיים של החולה חשובה יותר מתוחלת החיים שלו? האם שיעור האבטלה חשוב יותר מהצמיחה במשק?

על כן, המערכת הכלכלית בדרך כלל לא זקוקה לגנרלים אמיצי לב ומהירי החלטה הסוחפים את אנשיהם, אלא לרופאים שקטים ושקולים המנהלים ועדות של מומחים.

מאז תחילת כהונתו, מלבד מספר מהלכים חשובים אל מול החרדים עיקר עיסוקו של לפיד היה בניסיון להתחבר לכותרות היומיות בעיתון ולהעמיד פני גנרל (לאחרונה גידל גם זקן מתאים), וכך הגיע לנושא שנמצא בכותרות בשבועיים האחרונים – המשבר במפעל המגבות שבערד. טיפולו במשבר הוא ייצוג אופייני של מספר תכונות שהופכות את לפיד לאחד משרי האוצר היותר גרועים שכיהנו במשרה בשנים האחרונות.

1. החשיבה מהבטן.

בעיות כלכליות משמעותיות נחלקות לשניים: או שהן מסובכות נורא, או שהן דורשות מאבק מול קבוצת לחץ חזקה. הבעיות של ערד וערי פריפרייה נוספות שייכות ככל הנראה לקבוצה הראשונה, ועל מנת לתקן את העוול ההיסטורי שנעשה לתושבי הערים הנ"ל, שעליו כתבתי בהרחבה ברשומה הקודמת, נדרשת חשיבה עמוקה וארוכת טווח של אנשים שיש להם מומחיות בנושא. ללפיד אין זמן לכל זה וממילא הוא אינו סומך על כלכלנים ווועדות מומחים, אז הוא שולף פתרון אד-הוק מהבטן.

2. החיבור הבעייתי בין הון לשלטון.

על פי עדותו התקשר לפיד לשלל אנשי עסקים וניסה לשכנע אותם להקים מפעל בערד, עד שהגיע בסופו של דבר ליו"ר אסם דן פרופר. יש לנו כאן פוליטיקאי, שר אוצר, שמבקש טובה מאנשי עסקים, ועוד מתגאה בכך באופן פומבי. כל אדם שעבר את גיל שלושים אמור לדעת שאין שום דבר בעולם הזה שניתן בחינם, וגם טובות צריך להחזיר בסופו של דבר. אסם שייכת למספר מצומצם מאוד של חברות ששולטות בשוק המזון הישראלי ועתידות להפסיד לא מעט מרפורמות שיגבירו את התחרותיות ויהפכו את היבוא לחופשי יותר, רפורמות שגופים אחרים בממשלה מנסים לדחוף מאז המחאה החברתית. אך לפיד לא חושב באופן הזה, הוא חושב כמו גנרל: מפעלים הם טנקים ופקידים הם חיילים, הטווח הוא קצר, המטרה פשוטה וברורה והמחיר אינו חשוב.

לפיד אינו מבין, או מסרב להבין, את המתמטיקה של קבוצות הלחץ ששולטות במשק הישראלי. ייתכן שהוא עדיין מחזיק בתפיסה הוותיקה והמסוכנת לפיה האינטרסים של מדינת ישראל הם האינטרסים של אסם, והאינטרסים של אסם הם האינטרסים של מדינת ישראל. זה לא קפיטליזם, זה קרוני-קפיטליזם. יש הבדל משמעותי בין להיות בעד העסקים הגדולים לבין להיות בעד תחרות, ושר אוצר שמעוניין לשפר את מצבם של האזרחים צריך להיות בעד תחרות.

3. הפופוליזם.

לפיד כותב שהוא דיבר עם דן פרופר על "ציונות וערכים", אך יום לאחר מכן התפרסם שחברת אסם דורשת מהממשלה הטבות מרחיקות לכת על מנת להקים את המפעל בערד, הכוללות החרגה מחוק עידוד השקעות הון. אף אחד שם לא עושה טובה ללפיד עבור "ציונות וערכים", אף אחד שם לא מוותר ולו על שקל אחד לשורת הרווח הסופית. אם הם דורשים הטבות שיבטיחו שהקמת המפעל בערד תהיה משתלמת עבורם כמו הקמתו במקום שבו תכננו להקימו מלכתחילה, אז מה הקשר לציונות וערכים?

4. הפגיעה במשק.

כפי שכתבתי ברשומה האחרונה, מענקים וסובסידיות לבעלי הון הם הדרך הטובה ביותר לשמור על פריון נמוך ורמת חיים נמוכה במדינת ישראל, ולא לעזור לפריפרייה. המהלך של לפיד לוקח את המפעל שתכננה חברת אסם להקים באתר אופטימאלי כלשהו, לוקח את המשרות שהיו אמורות להיווצר שם, ומעביר את המפעל ואת המשרות למקום פחות טוב (אם הוא היה טוב יותר אסם הייתה בוחרת בו מלכתחילה). המהלך הזה לא מייצר שום משרות חדשות, אלא פוגע באנשים מסויימים (שכמובן כועסים על כך) על מנת לעזור לאנשים אחרים. כלל לא ברור שתושבי ערד מסכנים יותר מתושבי קרית מלאכי – לפי נתוני הלמ"ס ערד נמצאת באשכול כלכלי 5 (1 הוא האשכול העני ביותר, 10 העשיר ביותר) בעוד שקרית מלאכי נמצאת באשכול 4, ושיעור האבטלה בשתי הערים דומה. לפיד לוקח את ההון הקיים במשק ומשתמש בו באופן פחות יעיל, ולאחר מכן מפצה  את בעלי העסקים על חשבון משלם המיסים כך שהנטל של חוסר היעילות יפול אך ורק על הציבור. אין בכך שום היגיון כלכלי.

5. ההתעלמות מהיועצים.

לפיד כבר לא צריך כלכלנים. הוא הפסיק להקשיב לצוות היועצים הכלכליים שמינה בתחילת כהונתו. הוא מאמין שהוא סיים את לימודיו. הוא גם לא צריך פקידים. הוא יודע מה נדרש לעשות, הוא הגנרל. השוו זאת למשל לסטנלי פישר, אחד הכלכלנים המוניטארים הבכירים בעולם, שבמהלך כהונתו בבנק ישראל דאג דווקא לחזק את הוועדה המוניטרית בבנק ישראל ואף הסביר שמחקרים מוכיחים שוועדות מקבלות בדרך כלל החלטות טובות יותר מאשר יחידים. לא פעם ישנו קשר הפוך בין מידת הבורות של אדם לבין מידת הנכונות שלו להקשיב לדעותיהם של אחרים.

6. התעסקות במה שקל.

זהו המאפיין הבולט ביותר של כהונתו של לפיד: התעסקות בדברים הקלים, שיכולים להיות חיוביים או שליליים אבל לרוב הם בעיקר שוליים. להתמודד מול מערכת הביטחון זה קשה, להתמודד מול מונופולים גדולים זה קשה, להתמודד אל מול ההסתדרות זה קשה, לייעל את המגזר הציבורי זה קשה. מלבד מאבקיו כנגד החרדים לפיד משאיר בדרך כלל את ההתעמתות אל מול קבוצות הלחץ לשרים אחרים, כגון נפתלי בנט וישראל כץ. להעביר קצת כסף לניצולי שואה, להטיל פיקוח על מוצר כלשהו או להבטיח לאיזה בעל הון סובסידיה נדיבה תמורת העברת מפעל לערד זה קל יותר. אף אחד לא מתנגד לכך מלבד מספר פקידים וכלכלנים, והם ממילא שנואים על הציבור הרחב. לפיד אוהב צעדים כאלו.

הגעתו של לפיד לתפקידו הנוכחי היא תאונה מצערת – שילוב של ציבור שכבר שנים הולך שבי אחרי מפלגות מרכז חלולות בהיעדרן של אלטרנטיבות רציניות (גם אני שקלתי ברצינות להצביע ללפיד בזמנו, ואף הגנתי עליו בבלוג בתחילת דרכו) ושל ראש ממשלה שעיקר התמחותו היא בקבורת יריבים פוליטיים, והוא מוכן ומזומן לתת לאחד מהם את ההזדמנות לקבור את עצמו במשרד האוצר, אפילו תוך כדי פגיעה במשק הישראלי.

בניגוד למשרדים אחרים בממשלה, כגון משרד החינוך או הבריאות, רפורמות ששרי אוצר מתניעים הן קשות מאוד לשינוי בדיעבד. אבן מיותרת שזרק שר אוצר אחד לבאר, יעברו עשרות שנים לפני שיקום שר האוצר שיהיה לו הכוח הפוליטי וההזדמנות המתאימה על מנת להוציאה החוצה.

עד כה האבן הרצינית ביותר שזרק לפיד היא חוק מע"מ אפס, ששרי האוצר הבאים יתקשו לבטל. עכשיו מצטרף לכך המפעל המיותר בערד והסובסידיות הקבועות שהוא יקבל ממדינת ישראל, על חשבונכם, לאורך שנות חייו הארוכות. ישנן עוד אבנים ששוכבות להן על האדמה, מחכות לרגע שבו שר אוצר חסר אחריות ירים ויזרוק גם אותן אל הבאר, על מנת שיתווספו לשאר האבנים הסותמות את מקורות הכלכלה הישראלית ומונעות ממנה להגשים את פוטנציאל השגשוג שלה. כולנו צריכים עכשיו להחזיק אצבעות ולקוות שלפיד לא יספיק לזרוק אבנים רבות נוספות בזמן שנותר עד לסיום כהונתו, וששר האוצר שיבוא אחריו יהיה איש מקצוע שמתעניין פחות במספר הלייקים שהוא מקבל בפייסבוק ויותר בקידום איכות החיים של תושבי מדינת ישראל.

בבוקר יום שישי האחרון פרסמתי בעמוד הפייסבוק האישי שלי את המסמך הבא, שקיבלנו מהגן שבו נמצא יותם, ביחד עם ביקורת על תכניותיו של שר החינוך שי פירון להביך הורים שאינם שומרים שבת ולחדור לפרטיותם:

להפתעתי הפרסום הפך לויראלי וזכה לשלל שיתופים, ביקורות ודיונים בפורומים שונים, והוביל אותי גם לראיון בגלי צה"ל בנושא (אם פספסתם לא נורא, שום דבר חשוב או חדש לא נאמר שם). הבנתי שגם בקבוצת הוואטסאפ של הורי הגן היו דיונים ערים בנושא, ולאחר שהורים נוספים ומראיינים מגלי צה"ל דיברו עם מנהלת הגנים היא החליטה לפרסם הבהרה שלפיה לא חייבים להביא צילום של פעילות מסורתית, וניתן להביא כדוגמה כל פעילות משפחתית שנעשית בשבת.

החלטתי לכתוב את הרשומה הזו מכיוון שלדעתי הבעיה כאן איננה ספציפית עם הגן של בני או עם המנהלת הזו. לפי מה שהבנתי מתגובתה של המנהלת לתחקירנית גלי צה"ל לא מדובר ביוזמה פרטית שלה אלא במדיניות, בחלק מהתכנית של שי פירון שפורסמה לאחרונה בכלי התקשורת תחת המיתוג "שבת ישראלית", וסגן השר אכן הגן על היוזמה הזו בראיון בגלי צה"ל. למעשה הבעיה היא רחבה יותר מההתנהגות של גננת מסוימת, ואפילו רחבה יותר מיוזמותיו של שר חינוך מסוים. הבעיה היא עם התפיסה השלטת במערכת החינוך הממלכתית הישראלית בעשורים האחרונים.

כור ההיתוך הכושל

מערכת החינוך הממלכתית יועדה להיות כור ההיתוך של החברה הישראלית, אך היא נכשלת בכל הנוגע לייעוד זה כבר שנים רבות. ראשית כל, כבר מתחילת דרכה הופיעו מערכות חינוך מקבילות עבור הערבים, החרדים והדתיים, שלהן מורים אחרים, תכנים אחרים, חוקים אחרים וכפי שלימד אותנו רביב דרוקר לאחרונה גם תקציבים אחרים. לפי המגמות הדמוגרפיות המתוארות במחקרים של מרכז טאוב שיעור התלמידים הלומדים במערכות שאינן מערכת החינוך הממלכתית היהודית הולך וגדל. כיום רק כארבעים אחוזים מתלמידי בתי הספר היסודיים לומדים בה, כך שכל ניסיונות הקונפורמיזם מלכתחילה מופעלים רק על חלק מילדי המדינה שבעתיד אפילו לא יהווה רוב.

רואים את הגרף? כך יראה הרכב החברה הישראלית כולה כשהילדים האלו יהיו מבוגרים. זו איננה תחזית דמוגרפית אלא וודאות מוחלטת, הילדים האלו כבר נולדו ולומדים בבית ספר יסודי כיום.

מלבד זאת ישנו כמובן הפער בין ערים שונות, אזורים שונים, נושאים מהעבר כגון החינוך המקצועי לעומת המסלול של בגרות מלאה ועוד. כור ההיתוך פעל בעבר ופועל גם היום, אבל באופן מאוד סלקטיבי וחלקי. הבן שלי פוגש בגן שלו ילדים מזרחיים ואשכנזיים, עולים מברית המועצות לשעבר (כמו אמא שלו) ועולים מאתיופיה, אבל סביר מאוד שהוא לא יפגוש ילדים דתיים עם כיפה סרוגה עד הצבא (מלבד הילדים של בני הדודים שלי שהם דתיים), ויש סיכוי טוב שלעולם לא תהיה לו אינטראקציה עם ילדים חרדים, דרוזים או ערבים. אפילו בקרב העולים מאתיופיה וברית המועצות ישנה נטייה להתכנס באזורי מגורים ומוסדות חינוך מסויימים והפיזור שלהם רחוק מלהיות שווה – וזה בסדר גמור.

בואו נודה בכך: אנחנו חיים בחברה משוסעת ומפולגת מכל כיוון אפשרי. דתיים מול חילוניים, אשכנזים מול מזרחיים, יהודים מול ערבים, ושלל שסעים קטנים יותר בתוך כל הקבוצות האלו. וזה בסדר גמור. באמת. זה לא נורא כל כך לחיות בחברה מפולגת ומשוסעת. יש מדינות הרבה יותר גרועות בעולם שאין בהן שסעים כאלו. יש צרות גרועות יותר.

ברגע שמבינים שאנחנו חיים בחברה מפולגת ומשוסעת ושהדבר לא הולך להשתנות בעתיד הקרוב, עלינו לחשוב על מערכת החינוך כעל מכשיר שיעזור לתלמידים להתמודד עם חיים בחברה כזו, ולא כעל מכשיר שינסה לכפות קונפורמיזם ולהעמיד את כולם סביב אילו שהם ערכים מדומיינים ששר החינוך התורן קבע מלמעלה שהם האידיאל הנכון. אך לפני שנבין מהי הדרך הנכונה, נבין מדוע הדרך הקיימת היא השגויה. 

כולם שונים, אבל יש כאלו ששונים יותר

המסמך שהצגתי כאן מנסה ליצור מצג שווא לפיו ישנו איזה שהוא סטנדרט, ויש כאלו שחורגים מהסטנדרט. זה גם מעליב, וגם לא נכון. ישראלים רבים ואני ביניהם לא מקיימים שום טקס דתי של קבלת שבת, ואיננו מרגישים כמי שחורגים מאיזה שהוא סטנדרט דמיוני. יותם משתתף בימי שישי בקבלת שבת אצל ההורים שלי, וביום שבת הוא יושב עם ההורים של אשתי לארוחת צהריים שיכולה בהחלט לכלול גם שרימפס ובשר חזיר. כשהורי נמצאים בחו"ל אני לא קורא קידוש או מנהל טקס דתי כלשהו בימי שישי, ואני לא יוצא דופן בקרב הורי הילדים בגן של יותם.

תכניות מעין אלו שמתוארות במסמך לא נועדו "לקבל את השונה" אלא להביך את השונה – להביך הורים שאינם מתיישרים עם הסטנדרטים של שי פירון ולגרום לילדיהם להרגיש שהם שונים מהכלל, תוך כדי חדירה חמורה מאוד לפרטיות המשפחה. זה לא רק המסמך הספציפי הזה. לפי הכתבה שקישרתי אליה לפני כן בעיתון הארץ, עובד בארגון הפועל בתחום ההתחדשות היהודית טען שאחת הבעיות המרכזיות בתכנית של שי פירון היא "הראייה הפטרנליסטית, המשתקפת במכרז, שלפיה בשבת החילונית אין קרבה או אהבה, ואת אלה אפשר למצוא רק בדגם המסורתי". כחלק מהגדרת התכנית "שבת ישראלית" מודגש אותו דגם משפחתי אידיאלי המתבטא בסעודת השבת, "הנכס הלאומי של העם היהודי" (אגב, היהדות ככל הנראה שאבה את רעיון השבת מהבבלים…).

ומה עם הורים גרושים, כמונו? מה עם משפחות שאינן מקיימות את חלוקת התפקידים המגדרית המסורתית המתוארת במסמך, לפיה ישנו תפקיד אחד מוגדר לאבות ובניהם ותפקיד אחר מוגדר לאימהות ובנותיהן? בגן הקודם של יותם היה ילד חמוד למדי עם שתי אמהות המקיימות זוגיות לסבית, כיצד הן אמורות להגיב למסמך כזה? לכל מבנה משפחתי אלטרנטיבי אין מקום בחזונו האידיאלי של שי פירון. אנחנו כולנו "שונים" וצריך "לקבל אותנו", ויש לנו את הזכות להיות שונים, אבל לשיטתו של פירון ילדים בני חמש צריכים לדעת שמדובר כאן בחריגה מהסטנדרט, לא בסטנדרט. אני לא יודע עד כמה ילדים יזכרו את מה שהם ילמדו בגן אודות השבת, אבל אני די בטוח שילד זוכר טוב מאוד כיצד זה מרגיש להיות שונה, יוצא דופן.

חשוב להדגיש: אני לא אומר כאן שצריך לזרוק לפח כל סממן דתי או יהודי בבית הספר. ילדים אוהבים נורא את החגים ואת קבלת השבת השבועית, אנחנו חיים במדינה עם רוב יהודי ואין סיבה שהילדים לא ילמדו על התכנים האלו בגן, כמו שילדים ערבים לומדים על חגים ערביים בגן שלהם וכמו שילדים נוצרים בחו"ל לומדים על חג המולד. אך המכתב הזה חורג מכך מכיוון שהוא חודר אל תוך הפרטיות המשפחתית ומציב סטנדרט חמור הרבה יותר לשמירת מצוות, סטנדרט שרבים מאזרחי מדינת ישראל רחוקים מלעמוד בו.

המסמך הזה אינו שונה מתוכניות אחרות שהופעלו במהלך השנים במערכת החינוך הממלכתית, הוא רק מעט קיצוני ובולט יותר. הבעיה היא לא בו, אלא בתפיסה של כפיית ערכים מלמעלה.

שרי החינוך בישראל תמיד ניסו לכפות ערכים מלמעלה על המערכת הממלכתית – כל שר והערכים שלו. שרי חינוך חילוניים קידמו תכניות חילוניות, שרי חינוך ציוניים קידמו תכניות ציוניות, ושרי חינוך בעלי זיקה מסורתית קידמו תכניות דתיות. כל שר ביטל את התכניות של קודמיו, מערכת החינוך הממלכתית שינתה את יעודה בכל פעם שהתחלף לו שר החינוך, והתוצאה היא כמובן בלגן אחד גדול של מטרות וערכים שמשאיר מאחוריו מורים, הורים וילדים מבולבלים, והרבה מאוד כסף שנזרק לפח.

וזו עוד נקודה חשובה, אפילו קריטית: הבעיה היא לא רק כפייה דתית.

הבעיה היא כפייה.

אני לא מעוניין לכפות על ילדי מערכת החינוך הדתית והחרדית ערכים חילוניים במובהק. דתיים רבים לא הבינו מה הבעיה במכתב שהצגתי, לשיטתם אנחנו חיים במדינה יהודית וזה לא יזיק שילדים ילמדו קצת על השבת. ובכן, כיצד הם היו מרגישים לו הגננת של ילדיהם הייתה מחליטה להציג תערוכת אופניים של ילדי הגן לפני יום כיפור? דווקא הדתיים הם הראשונים שצריכים להיות רגישים לניסיון ממשלתי לכפיית ערכים מלמעלה, אך בישראל כמו בישראל כל שבט בחברה רואה את העולם רק מנקודת מבט צרה מאוד – כל שבט מתנגד לכפייה כשהיא מופעלת עליו ותומך בה כשהיא מופעלת על אחרים, בדיוק כפי שכל שבט מתנגד לעיקרון הדמוקרטי של שלטון הרוב כשהוא מתנגש עם העדפותיו המדיניות (למשל בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני) ותומך בעיקרון הדמוקרטי כשהוא אינו מתנגש עם העדפות אלו.

זו איננה הדרך הנכונה להתנהל בחברה פלורליסטית.

המטרה לא צריכה להיות קידומם וכפייתם של אילו שהם ערכים – חילוניים, דתיים או ציוניים – על כל השאר, אלא קידום פלורליזם והכרה בזכותן של קבוצות אוכלוסיה לבחור לעצמן את המנהגים ואת החינוך שיקבלו ילדיהם.

ישנה דרך אחרת

ישנה דרך אחרת שמשיגה את המטרה הזו: התערבות פחותה יותר בתכני הלימוד מצד משרד הלימוד, מתן חופש גדול יותר למנהלי בתי ספר וגני ילדים בבחירת התכנים, ומתן אפשרויות בחירה להורים בין מוסדות לימוד.

ברגע שלמנהלי המוסדות החינוכיים יש השפעה על התכנים והם מקבלים תקציב לפי מספר ההורים שבוחרים בהם, יש להם את התמריץ לבחור תכנים חינוכיים שיתאימו להעדפות ההורים. לשיטה הזו קוראים "שיטת הוואוצ'רים": כל הורה מקבל "וואוצ'ר" מהמדינה ובוחר לאיזה בית ספר או גן ילדים לשלוח את ילדו עם הוואוצ'ר הזה. נכון להיות השיטה מתקיימת בגרסאות שונות בצ'ילה, שבדיה, הולנד, חלקים מארצות הברית ומדינות נוספות. מיליוני תלמידים בכל רחבי העולם המערבי לומדים כיום בבתי ספר שבחרו הוריהם במסגרת תחרותית, והמחקרים של כלכלני חינוך בנושא מעלים השפעה חיובית מאוד על שביעות הרצון של ההורים. תחרות עובדת, גם בחינוך.

בתי הספר וגני הילדים לא חייבים לעבור הפרטה, הם יכולים להישאר מוסדות ציבוריים לחלוטין, אבל תתקיים ביניהם תחרות בריאה על משיכת ילדים. אם בית ספר מסוים יצליח למשוך הרבה ילדים בזכות צוות הוראה טוב יותר, בית ספר אחר יוכל להציע לתלמידים צפיפות פחותה בכיתות ויחס אישי טוב יותר. כל הורה יבחר לפי רצונו, והמדינה תנהל פיקוח מינימאלי מאוד על פעילות ההוראה.

הצעה מעין זו תגרום למרבית פקידי משרד החינוך להתעלף על המקום.

מבחינת משרד החינוך המטרה היא לעצב את דור העתיד לפי חזונו של שר החינוך התורן, וההורים הם האויב. יש להתגבר על התנגדויותיהם, וחס וחלילה לא להתחשב בהעדפותיהם. מי יודע לאן נגיע אם נתחשב בהעדפות ההורים? הם עלולים לבחור בבתי ספר שיכשירו את ילדיהם להשתתפות בתכניות ריאליטי! זה יהיה נוראי! זוהי התפיסה, כך נראית מערכת החינוך הישראלית הממלכתית ושביעות הרצון של ההורים היא בהתאם.

האם הצעה ברוח זו לא תיצור שסעים חמורים יותר בחברה הישראלית?

אם הורים יוכלו לבחור את בתי הספר וגני הילדים, ובתי הספר וגני הילדים יוכלו לבחור תכנים, יווצרו בארץ עוד אלפי זרמים ותת-זרמים במערכת החינוך: בתי ספר חילוניים, בתי ספר מסורתיים, בתי ספר אתאיסטיים, בתי ספר טבעוניים, בתי ספר צמחוניים, בתי ספר לאוהדי בית"ר ירושלים, וכך הלאה.

האם מצב כזה לא יגביר את השסעים בחברה הישראלית?

איך בכל זאת ניתן לעצב את מערכת החינוך כמוסד שמכין ילדים לחיים בחברה מפולגת ומשוסעת?

כאן מגיעים לחלק הקשה: כל רפורמה עתידית חייבת לנסות ולייצר מפגשים גם עם ילדים ממערכות החינוך האחרות.

זאת הרי הבעיה האמיתית במדינה שלנו: יהודים שמעולם לא קיימו אינטראקציה עם ערבים, חרדים שמעולם לא קיימו אינטראקציה עם חילוניים, חוסר ההיכרות והמגע האישי הוא כר פורה לצמיחתן של דעות קדומות ותפיסות גזעניות מכל צדדי המתרס. מצב שבו כל נושא הפלורליזם מיושם רק במערכת החינוך הממלכתית, תוך התעלמות מוחלטת ממגזרים שבקרוב יהפכו יחדיו ליותר ממחצית אוכלוסיית מדינת ישראל, הוא מתכון בטוח לסכסוכים אלימים בעתיד.

אני כלכלן, וכאשר כלכלנים מתייחסים לאוכלוסיה החרדית והערבית הם לרוב מדברים על שיעורי התעסוקה של גברים חרדיים ונשים ערביות. מדובר בנושא חשוב מאוד, אך לדעתי החלק הכלכלי הוא לא הבעיה העיקרית עם הגידול היחסי של מגזרים אלו. הבעיה המרכזית היא שהגידול היחסי מעצים את חשיבות השסע העמוק שקיים בין שניהם לבין שאר החברה בישראל. מכיוון שהם אינם מתגייסים לצה"ל (וגם לא יתגייסו בעתיד למרות כל רצונו הטוב של שר האוצר), הצבא לא יכול להיות כור ההיתוך שיגשר על הפער הזה. רק מערכת החינוך הציבורית מסוגלת לעשות זאת.

תקציבי מערכת החינוך מגיעים מהממשלה באישור הכנסת. בכנסת ישנו ייצוג לערבים, לחרדים ולשאר קבוצות האוכלוסיה בישראל. חברי הכנסת של הקבוצות השונות יכולים להתאחד יחדיו ולהחליט שלכולם יש אינטרס לנסות להפחית אלימות עתידית, לשמור את הדיון הציבורי ברמת הויכוח הנקי והתחרות הדמוקרטית על קולות הבוחרים. לא ניתן לכפות על בתי ספר חרדים לקיים דיאלוג עם בתי ספר חילוניים, אבל אם חברי הכנסת החרדים ירגישו שזהו האינטרס שלהם לחתור למצב שבו החילוניים לא רואים את כל החרדים בתור מקשה אחת, ים שחור, אחיד ונטול פרצופים שמאיים להטביע את כל הישגי המודרניזציה, הם יוכלו לתמוך בתכנית כזו. כנ"ל מהצד החילוני.

האם באמת יש להם אינטרס כזה?

אני לא בטוח.

פוליטיקאים מעוניינים בסופו של דבר במושבים בכנסת, ולעיתים נראה בארצנו שדווקא הפוליטיקאים המתלהמים ביותר, המגזריים ביותר, מכל צדדי המתרס, הם אלו שמצליחים לסחוף לעברם את קולות המצביעים.

מה שבטוח זה שמערכת החינוך הישראלית היא כבר מפולגת ומשוסעת, ואין שום שמץ של סיכוי לאחד עכשיו את החרדים, הדתיים והערבים לתוך המערכת הממלכתית הלא-דתית. הגיע הזמן להפסיק עם הפנטזיות המסוכנות שמונעות מאיתנו לעשות את הדבר הנכון, זה לא יקרה לעולם. הפתרון הנכון הוא הכרה בפלורליזם, הכרה בכשלונו של כור ההיתוך, וניסיון לחתור למערכת המכינה תלמידים לחיים בארץ פלורליסטית ולא לכפייה של ערכים מסויימים. אני אינני מעוניין לכפות על הורים דתיים את ערכי, אך אני גם לא מעוניין להסביר לבני בן החמש מה ההבדל בין המפץ הגדול שעליו אנחנו קוראים בספרי הפיזיקה לילדים שקנינו לבין סיפור הבריאה שהוא למד בגן. אני לא רוצה שתכני הלימוד שהוא נחשף אליהם יהיו תלויים במפלגה שבדיוק קיבלה כרגע את משרד החינוך במסגרת ההסכם הקואליציוני.

סיכום

המסמך שבתחילת הרשומה הוא בסך הכל דוגמה פרובוקטיבית מעט לתפיסה רחבה הרבה יותר, בעייתית הרבה יותר, תפיסה ששמה בראש את הניסיון המזויף ליצור איזו שהיא אחדות בקרב חלק קטן מהאוכלוסיה, להתעלם ולהדחיק את השסעים, להדחיק את המציאות. התפיסה הזו עלולה יום אחד להתפוצץ לנו בפנים.

המצב שבמסגרתו חלק משמעותי מההורים בארץ לא מסוגלים לבחור את תכני החינוך של ילדיהם הוא אבסורד מטורף, שאנחנו לא מבחינים בקיומו רק מכיוון שנולדו אל תוך עולם שפועל באופן הזה. ההכרה בכך היא הצעד הראשון בדרך להבראת מערכת החינוך הישראלית, והבראת החברה הישראלית. החברה שלנו מורכבת משבטים שהם שונים אחד מהשני ומתנגדים לאותו כור היתוך מיתולוגי, והגיע הזמן שנודה בכך במקום לדמיין שאנחנו חיים במקום אחר.

הדרך הנכונה להילחם נגד הכפייה הדתית היא לא לתמוך בכפייה חילונית מהצד השני, גם אם אנחנו נורא מוטרדים מכך שילדי החרדים אינם לומדים אנגלית וחשבון ברמה מספקת, לא יודעים מה קרה במלחמת ששת הימים או לא מתגייסים לצה"ל. אם הם ירצו הם יוכלו להשלים את הפערים החינוכיים אחר כך, והפתרון לגיוס הכפוי של חילוניים בלבד הוא מעבר הדרגתי לצבא מקצועי. הדרך הנכונה להתנהל בישראל היא לקבל את השונה, לקבל את האחר, גם אם יש לו ערכים שונים משלך, להכיר בפלורליזם, לנסות לחיות ביחד ולמנוע את מלחמת האזרחים העתידית שכולנו מידרדרים לאט ובטוח בכיוונה. אך על מנת להגיע לשם עלינו קודם כל להיפרד מהאשליות שלנו ולהכיר במציאות שבה אנחנו חיים – וזה קשה, קשה מאוד.

תקציר

רשומה זו נועדה להפריך את הטענה הנפוצה בציבור ובתקשורת שלפיה מצבם הכלכלי של מרבית אזרחי מדינת ישראל נמצא במגמת הידרדרות לפי מדדים רבים. בפרק הראשון אני מתאר דוגמה לחוסר האובייקטיביות התקשורתית בנושא ולתוצאותיו, מתאר את הבלבול בין טענות הנוגעות למגמה (ישראל של היום לעומת ישראל בעבר) לבין טענות הנוגעות למצב היחסי (ישראל לעומת מדינות אחרות), ומעלה השערות בנוגע למקור ההטיה התקשורתית בנידון. בפרק 2 אני מסביר מדוע השכר הממוצע והחציוני לא נשחק, ויוקר המחיה נמצא במגמת שיפור. בפרק 3 אני מסביר מדוע אי השוויון ושיעורי העוני נמצאים גם הם במגמת שיפור. בפרק 4 אני מתאר נתונים על צריכה וחובות המתארים גם הם שיפור ברמת החיים של אזרחי ישראל. בפרק 5 אני מזכיר את המגמות החיוביות בנוגע לאבטלה ותעסוקה. בפרק 6 אני מתייחס למחירי הדיור, הנתון היחיד שלא מציג מגמת שיפור בשנים האחרונות. פרק 7 עוסק בקצרה במספר נושאים נוספים: תחזית דירוג האשראי של ישראל, הוצאות הציבור על בריאות וחינוך ושכר המשכילים. פרק 8 מסכם עם שלוש שאלות חשובות: האם ייתכן שההתקדמות ברמת החיים בישראל מהירה אפילו יותר מכפי שתיארתי כאן? מי אחראי למגמות החיוביות? ומה אתם יכולים לעשות בקשר לדברים הכתובים כאן?

אני מתנצל בפני הקוראים המסורים על אורכה של הרשומה, אך כל מאמר קצר יותר בהכרח לא יהיה מקיף מספיק על מנת לענות על כל טיעוני הנגד שאני מכיר משלל וויכוחי עבר בנידון. תודה לאיתי ואסף על ההערות המועילות ועל כך שהכריחו אותי למחוק מהטיוטה הראשונית את מרבית הקללות הגסות.

פרק 1: הקדמה

1.1 חוסר האובייקטיביות ותוצאותיו

להלן קטע הלקוח מהודעה לתקשורת של בנק ישראל:

"תוואי השכר מתחילת העשור הקודם מלמד כי התשובה לשאלה "בכמה עלה השכר?" מושפעת משמעותית מהנקודה שבוחרים להשוות אליה. באיור 1 ניתן לראות כי לצד מגמת גידול ארוכת טווח, השכר הריאלי מתפתח בין שנים בודדות באופן תנודתי, ולכן מדידת השינוי בו בתקופה זו תלויה מאוד בשנת הבסיס. לשם המחשה, משנת 2001 עד 2013 השכר ירד, אולם משנת 2003 הוא דווקא נמצא במגמת עלייה, וזו דומה להתפתחות השכר גם בטווח הארוך יותר."

ועוד משפט מהמשך ההודעה:

"משנת 2001 השכר נטו גדל ב-0.7% לשנה, והשכר ברוטו ב-0.2%-".

מהי הכותרת שהייתם מעניקים להודעה הזו של בנק ישראל?

ובכן, אפשר לחשוב על כל מני כותרות. למשל הכותרת "מדידת השינוי בשכר תלויה בשנת הבסיס", או "משנת 2003 השכר נמצא במגמת עלייה הדומה להתפתחות השכר בטווח הארוך", או פשוט לכתוב שמשנת 2001 השכר גדל בנטו וירד בברוטו.

ובכן, בעיתון דה-מרקר החליטו להעניק לכתבה שסיקרה את ההודעה של בנק ישראל את הכותרת הבאה: "לא גומרים את החודש? השכר הריאלי בישראל ירד ב-0.2% מאז 2001". אם אני זוכר נכון זו גם היתה הכותרת הראשית של המהדורה המודפסת באותו יום. הירידה של 0.2%, שמושפעת כאמור מבחירת השנה (2001 היא בדיוק רגע לפני התפוצצות בועת הדוט-קום ותחילת האינתיפאדה השנייה), איננה מרכזית בשום צורה בהודעה של בנק ישראל, ומה שמשפיע על יכולתו של הציבור "לגמור את החודש" זה השכר נטו, שכאמור, עלה ב-0.7%.

ומה כתבו באותו הנושא ב-Ynet?

"המספרים לא משקרים: השכר בארץ ירד. בנק ישראל קובע חד משמעית: משנת 2001 ועד 2013 ירד השכר הממוצע ב-0.2% – משכר של 9,290 שקל ל-9,051 שקל."

שני עיתונים שונים, בבעלות שונה, עם אג'נדה שונה בנושאים רבים, שבחרו לעוות את ההודעה לתקשורת בדיוק באותו האופן והעניקו כותרת כמעט זהה שנוגדת לחלוטין את רוח ההודעה של בנק ישראל. ולסיכום, גולן פרידנפלד מכלכליסט מעוות גם הוא את רוח ההודעה של בנק ישראל (ראו בסוף למטה), אם כי לפחות לא נותן לה כותרת שקרית.

זו לא דוגמה מקרית.

בשנים האחרונות מריצה התקשורת הכלכלית בישראל קמפיין שמטרתו לשכנע את הציבור שמצבו הכלכלי הולך ומידרדר, למרות שכמעט כל נתון אפשרי מצביע בדיוק בכיוון ההפוך, והקמפיין הזה הולך להתחזק בחודשים הקרובים לקראת הבחירות. אני לא חושב שהקמפיין התקשורתי הזה הוא עניין מתוכנן ומתוזמן מלמעלה; ההשערה האישית שלי היא שמרבית אנשי התקשורת הכלכלית שייכים לשמאל ולכן נוח להם להיתפס לאיזו הנחת בסיס שלפיה המצב מידרדר בתקופה שישנן ממשלות ימין בשלטון, ומכיוון שהם ממוקדים סביב אנקדוטות ורגשות ולא מכירים כל כך את הנתונים הם לא מטילים ספק באותה הנחת בסיס וממשיכים לחזור עליה כאילו היא הייתה אמת. והיא לא.

כך או אחרת, זהו קמפיין שמתנהל בצורה אחידה בכל כלי התקשורת הכלכליים, ויש לו השפעה על הציבור. מדינת ישראל כיום סובלת מאשליה המונית: האמונה שמצבה הכלכלי של המדינה, של עם ישראל, מעמד הביניים, העניים, מה שתרצו, הולך ומידרדר בעשור האחרון. לאחרונה פרסמה הלמ"ס את מדד אמון הצרכנים לחודש נובמבר 2014, המתאר את האופטימיות או הפסימיות של צרכנים בישראל בהשוואה לתקופות קודמות ומדינות אחרות (מספרים שליליים מתארים פסימיות). ראו לדוגמה את הגרף הזה מסוף המסמך:

צרכני ישראל הם לא רק שניים ברמת הפסימיות שלהם מבין המדינות המתוארות, הם גם האזרחים היחידים בחלק התחתון של התרשים הזה שחיים במדינה שכמעט כל נתון אפשרי עבורה מעיד על מגמת שיפור עקבית בשנים האחרונות.

כן, שמעתם נכון: הנתונים, שעוד נעסוק בהם בהרחבה, לא מעידים על שום צורה של הידרדרות. צריך לחפור בהם במשך זמן רב ולבצע ניתוחים מורכבים במיוחד כדי למצוא רמזים להידרדרות כלשהי, מלבד העלייה של מחירי הדיור (נגיע גם אליה, אל תדאגו).

זה לא אומר שלא תיתכן הידרדרות בעתיד. בהחלט יכול להיות ששבוע לאחר פרסום הרשומה הזו המשק הישראלי יקלע למשבר כלכלי חסר תקדים. הכל יכול לקרות. אבל האמונה היא שאנחנו כבר בעיצומו של תהליך הידרדרות, וזה פשוט לא נכון.

ישראלים רבים פשוט מסרבים לקבל את הנתונים. הם מתעקשים שהלמ"ס מזייף נתונים למרות שאין לו שום תמריץ לעשות כך ומדובר על שלל נתונים ממקורות שונים, הם טוענים שהנתונים משקרים או מפספסים משהו חשוב – הם פשוט לא מוכנים להסתכל אל המציאות בעיניים, וככל שמציגים בפניהם יותר עדויות כך עולה רמת ההתנגדות, ההכחשה והחשיבה הקונספירטיבית. והם לעולם לא יציגו נתונים סותרים משלהם, כמובן, כי אין כאלו.

זוהי תופעה מדהימה ועצובה שמטילה ספק בעצם יכולתו של הציבור לבחור באופן מושכל את האנשים שינהלו את כלכלת המדינה – פגם משמעותי בליבה של השיטה הדמוקרטית. מאז המחאה החברתית יותר ויותר אנשים מתעניינים בנושאים כלכליים, אך זוהי תופעה מבורכת אך ורק אם אזרחי המדינה מעוניינים להביט בנתונים, לקרוא ולהבין את התמונה המורכבת. אם ניכנע לכל מני אשליות המוניות, ואם נלך כתוצאה מכך אחרי כל מני נביאי שקר שמבטיחים לנו מהלכים כלכליים פופוליסטיים, התוצאה תהיה שלילית. למעשה, התוצאה כבר שלילית.

אך לפני שנגיע לנתונים חשוב להבין את הבלבול המרכזי שיוצר את חוסר ההבנה הזה ואת מקורותיו.

1.2 הבלבול בין מגמה למצב יחסי

בכל פעם שאני מעז לכתוב שהשכר הריאלי בשנים האחרונות עלה ולא ירד, התגובה הראשונה שאני מקבל היא "אז אתה טוען שהכל טוב פה?". מקורה של תגובה זו בכשל לוגי חמור.

לא, אני לא טוען שהכל טוב פה. אלו שתי טענות שונות לחלוטין.

הגרף הבא מציג לדעתי באופן הנכון ביותר את מצבם היחסי של אזרחי מדינת ישראל, יחסית למדינות אחרות. הנתון הוא ההכנסה החציונית למשק בית, בדולרים, כשהיא מותאמת לכוח קנייה (כלומר למחירים בכל מדינה), בשנים 2011-2012 (מקור לנתונים – כאן).

עזבו אתכם מסיפורים על מחירי מילקי והשוואות של שכר ממוצע – הגרף הזה מתחשב במחירי סל שלם של מוצרים ומראה לכם הכנסה חציונית של משק בית. לא אנקדוטות, נתונים מקיפים. יותר טוב מזה לא תקבלו.

אז מה דעתכם על המיקום של ישראל?

אני חושב שאנחנו רחוקים מלמצות את הפוטנציאל שאולי היה לנו פעם, את ההון האנושי שבאמת נמצא כאן. לא רק המיקום היחסי מדאיג, אלא גם ההפרשים המשמעותיים בינינו לבין שורה של מדינות הנמצאות באזור של 25,000 דולרים ולמעלה מכך. סביר שהמיקום שלנו יראה קצת יותר טוב אם נשמיט מהניתוח את החרדים והערבים, אבל גם במדינות אחרות ישנם מהגרים, מגזרים עניים ועבודה בשוק השחור. אנחנו פשוט גרועים, לא יעילים, לא תחרותיים, ועניים יחסית למדינות מערביות אחרות – וזה עוד מבלי להזכיר את אי השוויון הגבוה יחסית שרבים מוטרדים ממנו.

זו דעתי על המצב היחסי של ישראל, המדינה הענייה במערב שתוך 2-3 דורות הצליחה לקחת את האליטה הכלכלית של אירופה וארצות האיסלאם ולהעניק להם הכנסה חציונית שנמצאת אי שם בין ספרד לסלובקיה. פאקינג סלובקיה.

סליחה על הקללות.

איך זה קרה? איך ניתן לתקן את המצב? שאלות מצוינות, אבל לפעם אחרת. אנחנו כאן כדי לדבר על מגמות, לא על הסיבות למצב היחסי, והמצב היחסי הגרוע לא אומר שהמצב האבסולוטי מידרדר. המצב היחסי לא אומר שום דבר על מגמות.

מדינה יכולה להיות במגמת שיפור דרמטית ועדיין להיראות רע בתמונת מצב יחסית, ומדינה יכולה להיראות מצוין בתמונת מצב יחסית כשהיא נמצאת במגמת הידרדרות מדאיגה.

נתוני עבר מעידים על כך שישראל נמצאת באותו מקום יחסי פחות או יותר כבר שנים רבות, ומצבם של אזרחי כל המדינות שברשימה שלמעלה וכמעט כל מדינות העולם הולך ומשתפר בקצב דומה. גם אם אנחנו לא מתקדמים מהר כמו חלק מהמדינות האחרות, זהו דבר שונה לגמרי מהידרדרות אבסולוטית, מ"שחיקת מעמד הביניים" ומכל הסופרלטיבים השקריים שנזרקים פה כלאחר יד ונלקחים על ידי כולם בתור אמת מובנת מאליה. אם מעמד הביניים ישראלי בסך הכל מתקדם פחות מהר ממעמד הביניים השבדי, אין כאן שום שחיקה. שום דבר לא קורס.

1.3 מדוע מטעים אתכם?

אז בואו נחשוב לרגע: למה כל כך הרבה אנשים רוצים שתתבלבלו בין שני הטיעונים לגבי המצב היחסי והמגמה, שתסיקו מכך שהמצב היחסי לא משהו לגבי מגמה של הידרדרות שתכף נראה שהיא איננה קיימת?

ובכן, זו אבחנה חשובה מאוד: אם ישראל נמצאת במצב רע אבל המגמות הן חיוביות אז זה אומר שאי אפשר להאשים את הממשלה הנוכחית או את זו שלפניה במצב הרע.

זהו שורש הבעיה – אין שום דבר מנחם בלהגיד שהחיים כאן גרועים מבלי שתהיה כתובת ברורה שניתן להאשים בכך. אתם שואבים נחמה מכך שאני אומר לכם שלוי אשכול ופנחס ספיר אשמים בכך שרמת החיים כאן כיום נמוכה בהשוואה להולנד? אותי אישית זה לא מנחם במיוחד, שניהם שוכבים עמוק מתחת לאדמה כבר כ-40 שנים.

בדרך כלל כלי התקשורת הישראלים הם לא "כלבי השמירה של הדמוקרטיה", "אור השמש המחטא" או כל עיטור יפה אחר שהם מעניקים לעצמם. לעיתים הם עוסקים בהגנה על קבוצות הלחץ שמממנות אותם או בתמיכה בפוליטיקאים החביבים על בעליהם, ובמקרים אחרים הם מנסים למקסם מכירות, לייקים, שיתופים ותשומת לב לקיומם – ועל מנת לעשות זאת נדרש לנחם את הציבור הרחב, להציג מולו אשמים ברורים שניתן לכוון אליהם את האגרסיות. לשם כך כלי התקשורת חייבים לנסות ולהוכיח שהמצב מידרדר, בכל תחום, גם בתחומים שבהם הוא באמת מידרדר וגם כאשר הוא לא. שלא תבינו אותי לא נכון, ישנם מספר צדיקים בסדום (כגון מירב ארלוזורוב, נחמיה שטרסלר, סבר פלוצקר, ואולי פספסתי עוד), אבל הם מעטים מדי וקולם אינו נשמע.

התגובות שאני מקבל לטיעונים האלו הן לרוב אישיות. מגיבים טוענים שאני מנותק, שאני חי טוב במגדל השן האקדמי, ובגלל זה אני בטוח שכל השאר מתבכיינים לשווא. מעבר לכשל אד-הומינם הטמון בטענות אלו, חשוב לי לציין שהן אינן נכונות: אני לא "חי טוב", אני מכיר אנשים אחרים שלא חיים טוב, ואני בטוח שיכולתי לחיות הרבה יותר טוב לו הייתי נולד במדינה אחרת. אבל אני יודע שמצבי האישי ומצבם של חברי לא רלוונטי לשאלה הכללית יותר הנוגעת לחיים במדינת ישראל; הדבר היחיד שרלוונטי לשאלה הזו הם הנתונים המצרפיים אודות כלל האוכלוסייה.

אם למישהו מקוראי הרשומה ישנה בעיה עם הנתונים שאציג בהמשך, התגובה ההוגנת היא אך ורק הצגתם של נתונים חלופיים או הסבר אפשרי רציני לעיוות משמעותי בנתונים. אנקדוטות הן לחלוטין לא רלוונטיות כאן, וגם הראיון ההוא עם ראש הלמ"ס שתמיד שמים לי בתגובות לא באמת אומר את מה שאנשים טוענים שהוא אומר, כפי שילמד כל אחד שיטרח לקרוא את הראיון ולא רק את הכותרת שגלובס העניקו לדברים. ועוד בקשה: גם אם נורא דחוף לכם לכתוב טוקבק עם הציטוט של בנימין ד'יזראלי (או מארק טווין?) אודות שלושה סוגי שקרים וסטטיסטיקה וכו' – עוד משהו שאני מקבל בקביעות על כל רשומה שבה מופיע גרף שסותר איזו אנקדוטה שמישהו שמע – שימו לב שכבר השתמשתי בה בכותרת הרשומה כך שאתם לא מקוריים. תודה.

שאלת המגמה היא שאלה אמפירית, ונתונים מצרפיים הם הגורם היחיד שיכול לספק תשובה עבורה. אז בואו נעבור לעסוק בהם. 

פרק 2: שכר

2.1 שכר ריאלי

שכר ריאלי הוא שכר בניכוי השפעת המחירים. עוד משהו שרבים מתבלבלים בנוגע אליו: תגובה שלפיה "אולי השכר הריאלי עלה, אבל המחירים עלו יותר מהר" היא שגויה לוגית. זה לא יכול לקרות. השכר הריאלי כולל בתוכו התחשבות בשינוי במחירים של סל מוצרים שצרכן ממוצע צורך. ייתכן שהמחיר של מוצר ספציפי, נגיד דירות, עלה יותר מהר מהשכר הריאלי, אבל זה לא יכול לקרות לגבי סל המוצרים כולו, ומחירי הדירות נכנסים לשם בהתאם להשפעותיהם על הוצאות משקי הבית. נדבר על דירות בהמשך.

הטענה הנפוצה בעיתונות הכלכלית בנוגע לשכר הריאלי מדברת על "שחיקה", או במקרה הטוב על סטגנציה. הטענה הזו שגויה לחלוטין, כפי שניתן לראות בהודעת בנק ישראל שאיתה פתחתי את הרשומה – הודעה שלא חידשה דבר לכל מי שהציץ אי פעם בנתונים. חשוב לציין שהתמונה גם איננה וורודה ומופלאה מאין כמוה, השכר הריאלי לא צומח בקצב חסר תקדים, אבל הוא לא נשחק וגם לא נמצא במצב של סטגנציה.

להלן השכר הריאלי למשרות שכיר משנות השבעים ועד היום, לפי מחירי 2004, הנתונים מבנק ישראל:

וכך הוא נראה אם אנחנו מתחילים מ 1995:

נתחיל ממה שאין פה: אין פה סטגנציה. השכר הריאלי לא קבוע ולא מדשדש ולא נעליים. די לומר את זה בבקשה. סטגנציה זה אומר קו ישר, אופקי וקבוע, בלי עליות וירידות, ואדם צריך ראייה ממש גרועה כדי להסתכל על הגרף הזה ולומר שיש כאן קו אופקי קבוע.

אז מה כן יש פה?

מאז שנות השבעים אנחנו רואים מגמת עלייה די ברורה, פחות או יותר לפי קו ישר, עם תנודות מעל ומתחת לקו הישר בתקופות שונות. בשנות האלפיים אנחנו רואים מספר מגמות: זינוק דרמטי בשכר עד 2001, ירידה חדה, התאוששות עד 2008, עוד ירידה, והתאוששות שממשיכה עד נקודת הזמן הנוכחית. הזינוק של תחילת העשור הקודם נבע במידה רבה מבועת ההיי-טק (שכר ריאלי הוא ממוצע ומושפע משכרם של העשירים), לאחר התפוצצות הבועה ותחילת האינתיפאדה השנייה ישראל נכנסה למשבר כלכלי קשה, שר האוצר דאז בנימין נתניהו התניע שורה של רפורמות מוצדקות, והמשק חזר להתאושש. ההתאוששות הזו נקטעה במשבר של 2008 שהוביל שוב לירידה בשכר עד 2010, ואז חזרנו למגמת עלייה עד היום.

נושא נוסף שנכנס כאן הוא הגידול בשיעורי התעסוקה באותה התקופה: בעקבות הרפורמות של ביבי ישראלים רבים נכנסו למעגל התעסוקה "מלמטה", מה שמושך למטה את הממוצע אבל כמובן שמדובר במגמה חיובית ולא שלילית. ניתן לראות זאת בנתונים הבאים, גם הם מבנק ישראל:

זה כל הסיפור. הוא לא פשוט מספיק כדי לדחוס אותו בכותרת, אבל גם לא מסובך מדי.

בכלי התקשורת הישראלים לא יספרו לכם אותו. הם בדרך כלל יספרו לכם שהשכר ירד או נשאר באותו המקום בהשוואה ל- 2001, או ל- 2007.

זה שקר.

הם פשוט בוחרים על הגרף של השכר הריאלי את שתי הנקודות היחידות שמאפשרות לדבר על סטגנציה או על ירידת שכר. זה לא סתם תעלול סטטיסטי, זה שקר גס, מוחלט, נכלולי, פוליטי, שנועד להטעות אתכם. למה לא לבחור את 1998, את 2003 או את 2009? תסתכלו על הגרף. זה פשוט לא נכון. היו משברים, המשק נפגע מהם, אבל אנחנו מתאוששים. השכר במגמת עלייה. אם אתם מתעקשים לרדת על ביבי, שטייניץ או לפיד אז יש מיליון ואחד דברים אחרים שאתם יכולים לבחור מהם, עזבו את השכר הריאלי בשקט. משקרים לכם.

המשמעות של העלייה בשכר הריאלי היא שכוח הקנייה של הישראלי הממוצע, מה שקובע את יוקר המחיה עבורו, הולך ומשתפר. לא מידרדר.

משתפר.

כן, יוקר המחיה.

משתפר.

ושוב פעם אני אומר את זה: מ-ש-ת-פ-ר.

משתפר משתפר משתפר.

אל תקראו עיתונים, תסתכלו בגרף. יש לכם מוח, יש לכם עיניים, תשתמשו בהם. אל תפריטו את המוח שלכם לידיו של עיתונאי או פוליטיקאי שרוצה למכור לכם את עצמו. לפי נתוני הלמ"ס מגמת השיפור בשכר הריאלי לא נעצרת, וממשיכה גם בספטמבר 2014. ושוב, תזכרו את ההשוואה היחסית. גם כוח הקנייה של השבדים, הגרמנים והקוריאנים הולך ומשתפר. אולי הם משתפרים מהר יותר מאיתנו, אבל המצב לא מידרדר.

כאן בד"כ מגיע השלב שבו מגיבים מסוימים קופצים ושואלים מה קורה עם השכר החציוני. בד"כ הם מנחשים שהוא דווקא ירד, כי זה מה "שמרגיש להם נכון" אחרי שמפמפמים להם את שטיפת המוח הזו בתקשורת 24 שעות ביממה. לא יכול להיות הרי שכולם משקרים לנו. אז מה קורה עם השכר החציוני באמת?

ובכן, אותו דבר פחות או יותר.

2.2 שכר חציוני

השכר החציוני הוא השכר שמחצית האוכלוסיה נמצאת מעליו ומחצית נמצאת מתחתיו. באופן עקרוני ייתכן שהמגמות בשכר החציוני יהיו שונות מאלו של השכר הממוצע – אם למשל רק העשירון העליון הולך ומתעשר אז השכר הממוצע יעלה והשכר החציוני לא.

זה לא קורה.

למעשה מה שקורה בשנים האחרונות הוא בדיוק ההפך: לפי נתוני הלמ"ס השכר החציוני עלה בין 2012 ל-2013 ב-3.3%, בעוד שהשכר הממוצע עלה ב-1.4%. אם השכר החציוני עולה מהר יותר מהשכר הממוצע זה אומר שאי השוויון במדינת ישראל קטן, לא גדל, לפחות בשנים האחרונות. כן, שמעתם נכון: קטן. גם כאן שיקרו לכם. נחזור לכך בהמשך.

רבים טוענים בצדק שהשכר החציוני משקף טוב יותר מהשכר הממוצע את מצבה של האוכלוסיה, אך עקב הקושי לחשב אותו הלמ"ס מפרסמים הרבה פחות נתונים אודותיו. אני מקווה שהגופים האחראיים על המדידה יתחילו להפנים את חשיבותו ושנתונים אודותיו יפורסמו באופן יותר מסודר, כולל נתונים היסטוריים ברי השוואה. עד שזה יקרה לא הייתה לי ברירה אלא לחשב אותו בעצמי.

כדי לבחון מגמות ארוכות טווח חישבתי את השכר החציוני בעזרת סקרי ההכנסות של הלמ"ס מהשנים 1990 – 2010, כאשר על מנת לקבל שכר חציוני ריאלי המנקה שינויי מחירים הנתונים מוצגים לפי מחירי שנת 1993. במקום לחשב רק את השכר החציוני חילקתי בכל שנה את האוכלוסיה לעשירונים, וחישבתי למעשה את הגבולות בין העשירונים בכל שנה (השכר החציוני זה הגבול בין העשירון הרביעי לחמישי, הקו האמצעי האפור בתרשים). הנתונים הם לשכר חודשי לשנת 1993, ללא התחשבות בשעות העבודה בחודש. התוצאה נראית פחות או יותר כמו התרשים של השכר הממוצע, אם כי הגרף נקטע ב-2010.

הקווים בתרשים נראים שטוחים למדי, אבל יש כאן אשליה הנובעת מכך שהעשירון העליון נמצא גבוה מעליהם. למשל, להלן התרשים רק עבור שלושת העשירונים התחתונים.

כפי שניתן לראות, בכל רמות השכר מסתמנת מגמה כללית ומתונה של עליה בשנות האלפיים, מלבד אולי עבור העשירון התחתון, וגם הוא עלה בהשוואה לשנות התשעים. לפחות עד תחילת שנות האלפיים, העלייה תלולה יותר עבור העשירים יותר. חשוב להזכיר כאן שוב את הגידול בשיעור ההשתתפות בכוח העבודה, שהכניס הרבה מובטלים לשעבר לעשירונים התחתונים ופעל להורדת ממוצע השכר בהם ולכן השפיע על העשירון התחתון.

כך או אחרת, אתם שמים לב מה אין בכל הגרפים האלו?

נכון, אין מגמת ירידה לאורך זמן.

כשהפקתי אותם לראשונה חשבתי שהם בעיקר משעממים. זה אומר שגם השכר החציוני לא נשחק, רמת החיים החציונית לא נפגעה, וגם לא רמת החיים של שום עשירון. המצב לא מידרדר. מכיוון שהשכר החציוני בסך הכל נע לפי המגמות של השכר הריאלי עד 2010 סביר להניח שהוא ממשיך כך גם בשנים האחרונות, ועולה בהתאם לעליית השכר הריאלי. מהלמ"ס מצאתי רק את הנתונים של 2013-2012 שהצגתי לפני כן, שמצביעים גם הם על עלייה.

אם נסכם, אז השכר הריאלי המייצג את כוח הקנייה של הישראלי הממוצע או החציוני הולך ומשתפר, ואין שום נתון אודות השכר הממוצע או החציוני שמעיד ההפך. זה לא אומר שזול פה, זה לא אומר שטוב פה, זה רק אומר שרמת החיים כיום יותר טובה ממה שהיא הייתה בעבר, שיוקר המחיה נמצא במגמת שיפור מתמידה כבר שני עשורים.

נעבור למדדים הבאים.

פרק 3: אי שוויון ועוני

בהשוואה בין לאומית מדינת ישראל היא אחת המדינות המערביות הכי פחות שוויוניות בעולם – אם כי זה תלוי בדיוק כיצד מודדים אי שוויון, וכפי שניתן לראות בקישור ישנם מדדי אי שוויון שבהם ישראל דווקא לא בולטת לרעה. בכל אופן, גם כאן המגמות הן חיוביות – אבל בעיקר בחמש השנים האחרונות. בניגוד לשכר, בהשוואה לשנות התשעים מרבית מדדי אי השוויון והעוני כן מציגים מגמת הידרדרות, אבל היא נעצרה לפני מספר שנים ומאז ישנה מגמת שיפור או סטגנציה.

להלן מדד ג'יני לפני ואחרי מיסים, כפי שחושב במחקר של מרכז טאוב:

התמונה כאן לא ברורה כמו במקרה של השכר. אי השוויון בברוטו נמצא במגמת ירידה ברורה עוד מאז תחילת העשור הקודם, אך המגמה של אי השוויון בנטו קצת פחות ברורה (בגלל הקצבאות והמיסים שירדו בעשור הקודם). בכל אופן, כפי שנכתב בדוח של מרכז טאוב, בשנים שחלפו מאז 2002 פחת אי השוויון לרמות שהוא היה בהן בשנות התשעים. ואם כבר אנחנו עוסקים בדוח של מרכז טאוב, להלן תרשים נוסף:

כפי שניתן לראות, ישראל תמיד הייתה לא-שוויונית יחסית למדינות אחרות, לפחות מבחינת מדד ג'יני. זו איננה תופעה חדשה הנובעת מעלייתן של מפלגות מסוימות לשלטון. בדומה לשכר החציוני והממוצע, אנחנו פחות או יותר שומרים על מיקומנו בעולם כבר זמן רב.  

הלמ"ס החל למדוד באופן קבוע את מדד ג'יני רק בזמן האחרון, ולפי הודעה לתקשורת שפורסמה לא מזמן המדד ממשיך במגמת ירידה עד 2013. עוד ניתן לראות בהודעה נתונים לגבי התחלקות ההכנסות בין העשירונים בין השנים 1997 – 2013, שנותרה פחות או יותר אותו דבר.

נעבור למדדי עוני. להלן נתונים אודות שיעור משקי הבית החיים מתחת לקו העוני, שוב מהדוח של מרכז טאוב:

בנוגע לנתוני העוני אין מגמת ירידה, אך גם אין מגמת עלייה ברורה. נראה ששיעורי העוני לפני מיסים ותשלומי העברה היו פחות או יותר קבועים בעשרים השנים האחרונות עם תקופה גבוהה יותר בתחילת שנות האלפיים, ושיעורי העוני אחרי מיסים ותשלומי העברה קפצו ב-2005 ומאז שומרים על יציבות. בחלוקה לפי אוכלוסיות ניתן לראות את ההבדלים במגמות בין החרדים, הערבים, ויהודים שאינם חרדים בנושא זה:

נראה שללא הגידול החד בקרב אוכלוסיות החרדים והערבים שיעורי העוני היו במגמת ירידה. אבל חשוב להזכיר כאן שוב את התמונה היחסית: גם ללא חרדים וערבים במדינת ישראל יש שיעורי עוני גבוהים יחסית למדינות מערביות אחרות. אין לי שום כוונה להכחיש זאת כאן.

עד כה הראינו נתונים מהלמ"ס ומרכז טאוב, אך הם לא הארגונים היחידים שעוסקים במדידת עוני ופערים. המוסד לביטוח לאומי פרסם את הדוח האחרון שלו לפני כשנה, לגבי שנת 2012. להלן חלק מהממצאים בדוח:

• השכר בקרב עובדים עניים עלה יותר מקצב עליית השכר הממוצע במשק.
• תחולת העוני הכללית נותרה בשנת 2012 ברמה דומה לזו שמאפיינת את התקופה משנת 2004 ועד 2011.
• בשנת 2012 חלה התמתנות מסוימת בתחולת העוני בהשוואה ל-2011.
• מדד ג'יני לאי-שוויון ירד בשנת 2012 בהשוואה לשנה קודמת, גם בנטו וגם בברוטו.
• בהשוואה לנתוני ה-OECD מצבה של מדינת ישראל השתפר במעט בראייה בינלאומית.

להלן שורה של מדדים שחישבו אנשי הביטוח הלאומי עבור השנים 1999-2012:

נראה שמרבית המדדים מגיעים לנקודת השיא שלהם באזור 2009 (המשבר הכלכלי העולמי שגרר גלי פיטורים בכל העולם) ומאז נמצאים במגמת ירידה. האם הירידה נמשכה גם בשנתיים האחרונות? אני מניח שנצטרך לחכות לדוחות הבאים על מנת לראות זאת.

אם נסכם, ניתן לומר די בביטחון שהמגמות בנושא עוני ואי שוויון הן חיוביות לפחות בחמש השנים האחרונות אם לא יותר, אם כי לא בהכרח בהשוואה לשנות התשעים, ולגבי חלק מהנושאים חסרים נתונים לגבי השנים האחרונות. כך או אחרת, אין שום בדל של הוכחה לטיעונים החוזרים ונשמעים מפיהם של פוליטיקאים ואנשי תקשורת בדבר מגמת הידרדרות בעוני או אי שוויון בחמש השנים האחרונות. האי שוויון לא גדל, הוא קטן.

גם כאן עובדים עליכם.

פרק 4: צריכה

4.1 נתוני צריכה

נתונים על צריכה יכולים לשקף את רמת החיים באופן טוב יותר מנתונים על הכנסות ושכר, שהם תמיד מוגבלים ובעייתיים יותר למדידה (הכנסה בשחור, שכר במשרות שכיר לעומת משרות של עצמאיים וכו'). אם משקי הבית בישראל היו בצרות כלכליות הם היו חותכים את הצריכה שלהם או נכנסים לחובות – ושני הדברים הללו אינם מתרחשים.

הלמ"ס מפרסם נתונים רבים לגבי צריכה. ראו למשל את הטבלה הזו, המתארת סיווג של הוצאות צריכה שונות עבור השנים 1995-2011, וכאן טבלה שכוללת את 2012. הכל נמצא במגמת עלייה (מלבד הקטגוריה "עיתונים וצרכי כתיבה", שירדה מהוצאה של 2,184 ₪ בשנת 2006 להוצאה של 2,042 ₪ בשנת 2012…).

ועכשיו, בואו נראה גרף שבניתי לנוחיותכם. הגרף הזה מתאר את שיעור הבעלות על מוצרים שונים, והוא מבוסס על הטבלה שפרסם הלמ"ס כאן (הורדתי מוצרים שהסיפור עבורם לא קשור לרמת חיים אלא לשינויים טכנולוגיים).

שיעורי הבעלות על כל המוצרים במגמת עלייה בעשור האחרון, כולל מוצרים בסיסיים כגון מזגנים ומכוניות. עכשיו, משהו שחשוב להבין: אם שיעור הבעלות על מכונית אחת לפחות עלה מ-56.7% בשנת 2002 ל-67.3% בשנת 2013 זה לא אומר שהעשירים קונים עוד מכוניות, אלא שעניים שבעבר לא הייתה להם מכונית רוכשים כיום מכונית – ולא בגלל שהתחבורה הציבורית הידרדרה או משהו כזה, אלא מכיוון שמצבם הכלכלי של אותם עניים השתפר. השיפורים כאן הם כולם "מלמטה", לעשירים כבר היו מיקרוגלים ומנויים לאינטרנט בשנת 2002.

גם אם נבדוק את העשירון התחתון לבדו נראה מגמת שיפור ברורה. ניתן להוריד מהלמ"ס את תוצאות סקרי ההוצאות משנים קודמות, אני הורדתי למשל את נתוני 2008 והשוויתי לנתונים מ-2013. בשנת 2008 ל-21.4% ממשקי הבית בעשירון התחתון הייתה לפחות מכונית אחת ול-41.8% היה מזגן, ובשנת 2013 ל-31.4% מהם הייתה לפחות מכונית אחת ול-62.5% היה מזגן (אולי זו עדות להתחממות הגלובאלית?). אותה המגמה מופיעה בכל השוואה אפשרית של נתוני צריכה. איפה השחיקה? איפה ההידרדרות? איפה הקריסה?

אם נסכם, נתונים על צריכה מעידים באופן הבולט והחזק ביותר על עלייה עקבית ברמת החיים של כל שכבות האוכלוסיה בישראל כבר זמן רב.

 התגובה הסטנדרטית שאני מקבל עבור טיעון זה היא שזה נכון, אבל אנשים נכנסים לחובות על מנת להגדיל את הוצאותיהם באופן הזה, מה שמעביר אותנו לסעיף הבא.

4.2 חובות

האם חובות משקי הבית עלו?

כן, אבל כפי שראינו גם הכנסות משקי הבית עלו, ולכן נדרש למדוד את החובות ביחס להכנסות. מדד מקובל הוא יחס החוב לתוצר (התוצר הלאומי הוא בקירוב סך ההכנסות במדינה). להלן המדד, כפי שחושב על ידי בנק ישראל:

ניתן לראות כאן ירידה בחובות בתקופה של הצמיחה המהירה, עד המשבר הכלכלי ותחילת עליית מחירי הדיור של 2008-2009, ולאחר מכן עלייה שמביאה אותנו בערך למקום שבו היינו ב-2002.

מעניין גם לראות את ההבדל בין ישראל למדינות אחרות, כפי שעולה ממסמך אחר שפורסם על ידי בנק ישראל:

נראה כי במדינות מערביות אחרות החובות ביחס לתוצר עלו מהר הרבה יותר בשנים האחרונות, וחובות משקי הבית הם פשוט לא בעיה משמעותית במדינת ישראל שיש לדאוג לגביה. מדינות רבות בעולם היו מוכנות להתחלף איתנו בעניין ספציפי זה.

אם נסכם, אין עלייה עקבית בחובות שמעידה על כך שהישראלים של היום צורכים מעבר לרמת החיים שלהם, למשל בהשוואה לישראלים של שנת 2010 או שנת 2002, ולכן ניתן להסיק שהעלייה שתיארתי בפרק הקודם בצריכה באה תודות למחירים נמוכים יותר ומשכורות גבוהות יותר – כלומר, יוקר המחיה שהשתפר – ולא תודות לחובות.

אבל יש כאן מקום להסתייגות: לא מצאתי נתונים ברורים על חובות לפי עשירונים, למשל חובות רק עבור העשירון התחתון. האם הם עלו? ירדו? נשארו אותו דבר? ניתן רק לנחש – אבל ניחושים הם לא עדויות, אנקדוטות הם לא נתונים, והטענה העקרונית שלי נשארת נכונה: אין עדויות על הידרדרות. חושבים שמגמת החובות בעשירון התחתון שונה מהמגמות לגבי שאר האוכלוסיה? הציגו נא נתונים של חובות העשירון התחתון ביחס להכנסותיו.

פרק 5: אבטלה ותעסוקה

כולם יודעים שהאבטלה בארץ במצב מצוין יחסית לעולם, ולכן התקשורת הכלכלית בישראל כמעט שלא עוסקת בנושא – אבל אבטלה היא בעיה חשובה שמדינות רבות כיום מתמודדות איתה. למרות שאנו עוסקים כאן במגמות ולא בהשוואה יחסית, לא הוגן לדבר על מצבו של המשק הישראלי ולהזכיר רק תחומים שבהם אנחנו יוצאים רע בהשוואה היחסית. להלן המגמות בתחום, לפי נתוני בנק ישראל:

בדומה למה שכתבתי על החובות, כרגע ישנן בעולם לא מעט מדינות מערביות שהיו מוכנות להתחלף איתנו בשכר החציוני, בשכר הממוצע או באי השוויון בעבור שיעורי אבטלה כאלו. בעוד שהשפעות אי השוויון על הכלכלה ועל איכות החיים שנויות במחלוקת, השפעותיה של אבטלה גבוהה הן חד משמעיות ושליליות.

כפי שניתן לראות בקישור הקודם, המגמות הן חיוביות גם בנוגע למדדים רלוונטיים נוספים כגון עומק האבטלה ושיעורי התעסוקה.

פרק 6: מחירי הדיור

הנתון היחיד שמראה מגמה שלילית ברורה וחד משמעית בחמש השנים האחרונות הוא מחירי הדיור. רבים מזכירים את הנושא כאשר אני מזכיר מגמות חיוביות בתחומים אחרים, אך הם שוכחים מספר נקודות חשובות:

1. מחירי הדיור עלו בתור תוצאה "לא צפויה" של מדיניות שניסתה להשיג משהו אחר.

ראשית כל, עליית מחירי הדיור הייתה מכוונת לחלוטין, כפי שניתן לראות בכתבה הזו משנת 2008 שאיכשהו לכל הגורמים המעורבים בדבר נוח לשכוח מקיומה. שרי אוצר ושיכון בשנים 2008-2007 עצרו את תכניות הבנייה במרכז הארץ על מנת לתמוך בפריפרייה, מה שהקפיץ את המחירים.

ושנית, גורם נוסף שתרם לכך היה בנק ישראל, שהוריד את הריבית בתגובה למשבר העולמי, מה שהקל על ישראלים לקחת משכנתא ולרכוש דירה. מכיוון שהיא הוזילה את עלויות המשכנתא ניתן אפילו לומר שירידת הריבית עזרה לזוגות צעירים, למרות שהיא הגדילה את המחירים. בנק ישראל כמובן לא הוריד את הריבית סתם; הוא הוריד אותה על מנת לעודד את המשק בשעת משבר עולמי ולמנוע התחזקות יתר של השקל, תופעות שיכלו לגרום כאן למשבר ולאבטלה שפגיעתם חמורה הרבה יותר מעליית מחירי הדירות. 

2. עליית מחירי הדיור לא משפיעה על מרבית הישראלים.

היא משפיעה בעיקר על צעירים שבמקרה התכוונו לרכוש את דירתם הראשונה בחמש השנים האחרונות. צעירים אלו מהווים בסך הכל חלק קטן למדי (אם כי רעשני) מהאוכלוסיה. לפי משרד הבינוי והשיכון 68% ממשקי הבית במדינת ישראל חיו בדירה משלהם בשנת 2012, בעוד שכ-27% ממשקי הבית גרים בדירות שכורות. סביר שרק חלק קטן מאותם 27% בדיוק התכוונו לרכוש דירה בחמש השנים האחרונות ונפגעו מהעלייה. למשל, לפי מסמך של הלמ"ס אחוז משקי הבית שהם לא בעלי דירה נשאר פחות או יותר זהה משנת 2003 ועד 2011.

3. העלייה באה לאחר תקופה ארוכה של ירידת מחירים.

כן, גם כאן, בדומה למקרה של השכר הריאלי, מראים לכם רק חלק מהגרף. שימו לב לנקודת הזמן שבה מתחיל ציר הזמן ותראו שבכל פעם שמראים לכם נתוני על מחירי דיור נקודת הזמן הזו נמצאת באזור 2006 או 2007.

להלן תרשים של מספר המשכורות הממוצעות הנדרשות לרכישת דירה, לא משנת 2006 אלא משנת 1969, הלקוח מערך מעניין בוויקיפדיה:

לצערי לא הצלחתי למצוא מקורות טובים יותר לגרף הזה, ואני חייב להודות שמתיאורו בקישור שלמעלה לא הבנתי האם מדובר במדד מחירים המשקלל את השינוי בגודל הדירות (שהן גדולות היום הרבה יותר מאשר ב-1969) או שלא – מה שיכול להשפיע על הנתונים. בערך הנ"ל בויקיפדיה תוכלו למצוא גם עיתונים ישנים משנות השמונים שעוסקים במחירי הדיור ומאשימים את הממשלות של אז בעליות המחירים.

תרשים אחר מעניין מצאתי במחקר של בנק ישראל:

מדובר במדד מעט שונה, אך נראה שהוא מספר פחות או יותר את אותו הסיפור: עליית מחירים עד אמצע שנות התשעים, ירידה בתחילת שנות האלפיים ואז שוב פעם עלייה בשנים האחרונות. הגרפים האלו גם מראים מדוע בנק ישראל לא מודאג כל כך מהזעקות ההיסטריות "בועה!" ונבואות הארמגדון שנשמעות כאן מאז 2008 (ולאחרונה דעכו עקב חוסר עניין בציבור). באותו מחקר ניתן למצוא גרף נוסף המראה מדד הדומה לתרשים הקודם – יחס בין מחיר דירה ממוצע לשכר ממוצע:

כמו במקרים הקודמים שבהם נתקלנו, ברגע שלוקחים את הגרף אחורה מספיק לפתע התמונה נראית אחרת לגמרי. באמצע שנות התשעים הייתה בנייה מסיבית של דירות עבור גלי העלייה מברית המועצות, וייתכן שהבנייה הזו היא זו שהורידה את המחירים בתחילת שנות האלפיים. לאחר עצירת התכנון במרכז הארץ והורדת הריבית על ידי בנק ישראל נראה שהמחירים – יחסית להכנסה – פשוט חזרו לרמות שבהן הם היו בשנות התשעים. אגב, כשהורי רכשו את דירתם הראשונה אי שם בסוף שנות השבעים גם הם היו זקוקים לעזרה בהשגת ההון הראשוני מהוריהם. הדור שלנו לא המציא שום דבר חדש.

ישנם גם אנשים שמתלוננים על כך שהלמ"ס לא משכלל את מחירי הדיור כמו שצריך במדד המחירים לצרכן. חלקם חושבים שמדובר במדיניות מכוונת כלשהי, אך הם טועים. הלמ"ס משכלל את מחירי הדיור בדיוק כפי שמקובל לשקלל אותם במדינות אחרות, ובהמשך למה שציינתי לגבי שיעורי הבעלות על דירות בישראל באמת אין סיבה שעלייה במחירי הדיור תשנה כל כך את מדד המחירים לצרכן המתייחס לכלל אזרחי המדינה.

אם נסכם, אז עליית מחירי הדיור היא בפירוש מגמה שלילית של השנים האחרונות שפגעה באלפי ישראלים. לא ניתן להכחיש זאת. אך זו פחות או יותר המגמה השלילית היחידה, היא לא השפיעה על מרבית אוכלוסיית המדינה, ההשפעה שלה שולית ביחס לנושאים כגון שכר ממוצע ואבטלה, ונראה שאין כאן משהו חדש או שונה – מחירי הדיור בישראל תמיד היו גבוהים יחסית להכנסות ועכשיו הם בסך הכל חזרו לרמות שבהן הם היו בשנות התשעים.

פרק 7: נושאים נוספים

7.1 דירוג האשראי של ישראל

בסוף חודש נובמבר הזדעזעו כלי התקשורת המקומיים מהחלטתה של חברת דירוג האשראי פיץ' להוריד את תחזית הדירוג עבור ישראל מ"חיובית" ל"יציבה". הסיבה היחידה שאני טורח להתייחס כאן לנושא הזה היא מכיוון שמישהו עלול לציין אותו בתגובות כעדות לכך שמשהו מידרדר כאן, אך זו כמובן טעות. קודם כל, מעניין לציין שכאשר בחודש נובמבר 2013 אותה חברת הדירוג העלתה את התחזית מ"יציבה" ל"חיובית" הכותרות היו הרבה יותר צנועות. ומעבר לכך, מדובר בסך הכל בתחזית שאומרת שהחברה צופה שדירוג האשראי ישאר כמו שהוא כיום, על רמה A. זה לא דירוג מלהיב במיוחד, אבל הוא גבוה יותר מזה של מדינות המצויות במשבר משמעותי כגון איטליה, יוון, ספרד ופורטוגל. סקירה של התקדמות דירוג האשראי של מדינת ישראל לאורך השנים מראה שיפור הדרגתי ומתמיד בדירוג, גם בתקופה של משבר כלכלי שבו מרבית המדינות ספגו הורדה בדירוג. הכלכלה שלנו אולי לא יעילה או שוויונית במיוחד, אבל לפחות היא יציבה ואמינה.

7.2 גידול בהוצאות על בריאות וחינוך

הוצאות הישראלים על חינוך ובריאות גדלים עם השנים, ולעיתים נטען שזוהי מגמה המעידה על הרעה כלשהי ברמת החיים. טענה זו שגויה. כפי שראינו הישראלים הולכים ונעשים עשירים יותר, ועל כן רוכשים יותר מכוניות, מיקרוגלים, מקררים, מזגנים – וגם מוצרים רפואיים וחינוך לילדיהם. אם בעבר רק 50% מהאוכלוסיה יכלו להרשות לעצמם לרכוש שיעורים פרטיים במתמטיקה לילדיהם והיום 80% מסוגלים להרשות זאת לעצמם, אז ההוצאות על שיעורים פרטיים יגדלו. כנ"ל לגבי ביטוחי בריאות פרטיים או תשלום לקליניקות רפואיות פרטיות. בכל העולם ההוצאות גדלות מסיבה זו.

7.3 שחיקת שכר המשכילים

אם נבחר רק את קבוצת הישראלים שיש ברשותם תואר אקדמי, נגלה ששכרם הריאלי לא נמצא במגמת עליה כמו השכר הממוצע או החציוני במשק. אך הסיבה לכך היא הגידול במספר בעלי התארים הנובע מעלייתן של המכללות. צעירים עם תואר ראשון עושים כיום עבודות שבעבר ביצעו אנשים ללא שום תואר אקדמי, אז אין פלא שהשכר הממוצע לבעלי תואר יורד. גם מגמה זו נפוצה במדינות אחרות.

פרק 8: סיכום

8.1 האם מדדי הכנסה, תוצר ואי שוויון משקללים קידמה טכנולוגית כמו שצריך?

האי מייל הראשון נשלח בשנת 1971, הרכישה הראשונה אונליין בוצעה בשנת 1994, ובשנת 1995 מכרה אמאזון את הספר הראשון שלה (תודה למספר מגיבים על התיקון בנושא). נגן ה-MP3 הראשון יצא לשוק בשנת 1998, ה-DVD יצא בשנת 1997, מסכי מחשב צבעוניים הופיעו באמצע שנות התשעים, והדיסק-און-קי וה-GPS הופיעו רק בתחילת שנות האלפיים. בשנת 2004 הצטרף המשתמש הראשון לפייסבוק, והדור הראשון של האייפון יצא לשוק ביוני 2007.

זה לא רק מחשבים, סמארט-פונים ואינטרנט. בכל שנה המכוניות החדשות שיוצאות לשוק הן בטיחותיות יותר, נוחות יותר ויעילות יותר מאשר בשנה הקודמת, וכך גם האוטובוסים החדשים, הרכבות החדשות והמטוסים החדשים. בכל שנה הסביבונים המשווקים לילדים באזור חנוכה הם מגניבים יותר (למרות הנוסטלגיה שאולי יש לכם לסביבונים המסורתיים), סדרות הטלוויזיה של HBO הן טובות יותר (מלבד "הסמויה" שהיוותה שיא שעדיין לא שוחזר), ויש מגוון רחב יותר של ספרים מצוינים שיוצאים לאור ושל להקות חדשות שמנסות לשבור את מצעדי הפזמונים. שיעורי ההשכלה הולכים וגדלים. בשנת 1986 רק ל-25% מהאמריקנים היה תנור מיקרוגל בביתם, וכיום כמעט לכל תושבי העולם המערבי יש. טכנולוגיות רפואיות מתקדמות בקצב מהיר, וכיום אנחנו מסוגלים להתמודד יותר טוב עם שלל מחלות. יש לנו תרופות טובות יותר. למשל, לפרוסקופיה, שיטת ניתוח מודרנית לניתוחי בטן המונעת פגיעה באיברים פנימיים, אומצה בהרחבה רק בראשית שנות התשעים. מדדים כגון תוחלת החיים ותמותת תינוקות נמצאים במגמת שיפור מתמדת.

כל הדברים שציינתי כאן ורבים אחרים לא משוקללים בגרפים שלמעלה באופן מלא. הלמ"ס מנסה להתחשב בחלקם בחישוב מדד המחירים, אבל השקלול הוא חלקי מאוד. מדדי שכר שיתחשבו באופן מלא בשכלול בכל תחומי המוצרים הקיימים יראו קפיצה משמעותית הרבה יותר ברמת החיים. כל מי שמעז לטעון שמצבם של הישראלים, האמריקנים, הגרמנים או כל אומה אחרת היה טוב יותר בשנת 2000 או בשנת 1990 מכפי שהוא היום מדבר שטויות מוחלטות, ולו רק בגלל השיפורים הטכנולוגים הללו שהופכים את חיינו לקלים יותר, נעימים יותר ומבדרים יותר.

חשבו על זה כך: האם הייתם מעדיפים להיות ישראלי בן 30 שמרוויח 10,000 ₪ לחודש עכשיו או בשנת 1990? בשנת 1990 10,000 ₪ יכלו לרכוש עבורכם הרבה יותר מוצרים מאשר כיום, מכיוון שהמחירים היו נמוכים יותר. הייתה אינפלציה מאז, והלמ"ס משתמש בה בחישוב השכר הריאלי שהוא השכר בניכוי האינפלציה. ובכל זאת, באמת הייתם רוצים לחזור לשנת 1990? באמת הייתם רוצים לנסוע במכוניות גרועות יותר, על כבישים גרועים יותר, לאכול אוכל גרוע יותר, לזכות לטיפול רפואי פחות טוב, ולשחק במחשב ב-Italy-1990 במקום ב-FIFA-15? כי כשאנחנו מציירים גרף של שכר ריאלי אנחנו מניחים שהתשובה לשאלה הזו היא חיובית עבור כל שכבות האוכלוסיה.

הדבר היחיד שהיה טוב יותר בשנת 1990 הוא שכולנו היינו אז צעירים יותר, תמימים יותר, ולחלקנו היה גם שיער מלא יותר. ייתכן שלעיתים אנחנו מתגעגעים לתקופות עבר אך ורק מסיבה זו. אך העולם מתקדם, חייהם של מרבית בני האדם עלי אדמות הולכים ומשתפרים, וגם תושבי מדינת ישראל זוכים להשתתף בקידמה שחלק גדול ממנה לא מתבטא בגרפים שהצגתי כאן. מגמות השיפור שהצגתי עד כה הן למעשה הערכת חסר של מגמות השיפור האמיתיות, ומצבם של אזרחי מדינת ישראל מעולם לא היה טוב יותר (מה שנכון כמעט לכל שנה בתולדות המדינה).

8.2 מי אחראי למגמות החיוביות?

האם יהיה נכון לומר שהממשלה האחרונה או זו שלפניה אחראיות למגמות החיוביות שתיארתי כאן? האם מטרת הרשומה הזו היא לתמוך בפוליטיקאי כזה או אחר?

לא. באופן כללי לפוליטיקאים יש פחות השפעה על מדדים מאקרו כלכליים בטווח הקצר ממה שנהוג לייחס להם בציבור ובתקשורת, לטובה ולרעה. עדיף למדוד אותם לפי רפורמות שהם ביצעו או לא ביצעו בתקופת כהונתם, ולא לפי מגמות השכר הריאלי, האבטלה ואי השוויון שמושפעים משלל דברים אחרים שקורים במקביל, וקשה להפריד בין ההשפעות.

הרשומה הזו, בכל אופן, לא נכתבה כניסיון להגן על בנימין נתניהו לקראת הבחירות הקרבות, ואין מאחוריה שום כוונות פוליטיות מלבד זעם אישי ועמוק על הבוטות והנועזות שבה אנשי תקשורת ופוליטיקאים מפריחים שקרים מוחלטים לאוויר מבלי שיהיה מי שיסתום להם את הפה על המקום – ובתור ציבור מיודע ואינטליגנטי זוהי חובתנו לסתום להם את הפה על המקום, ועוד פעם, ועוד פעם, עד שהם יפסיקו לשקר לנו בפרצוף.

8.3 מה אתם יכולים לעשות בנוגע לדברים שכתבתי כאן?

לא להיות טיפשים.

יש לכם עיניים, השתמשו בהן כדי לראות. צאו מנקודת הנחה שהמציאות מורכבת יותר מסיסמה כזו או אחרת. יש המון מדדים, ובמקרים רבים הם יתנו אינדיקציות מבלבלות. קבלו את המורכבות כמו שהיא. צפו לה. שום דבר לא פשוט בעולם הכלכלי, ואם נדמה לכם שמשהו פשוט אז אתם לא מכירים אותו מספיק לעומק. הטילו ספק במי שמוכר לכם סיפורים פשוטים מדי. הטילו ספק במי שמנסה לנחם אתכם. הטילו ספק במי שמנסה להסית אתכם.

קראו את ההודעות של הלמ"ס, לא את הפרשנות שלהם בעיתונות. כנ"ל לגבי משרד האוצר, בנק ישראל, ה-OECD, מכון טאוב או כל ארגון אחר. האנשים שעובדים במקומות האלו לא רק חכמים ומבינים יותר מאלו שמגדירים את עצמם כ"כלב השמירה של הדמוקרטיה", הם גם אובייקטיבים יותר ולעיתים גם מושחתים פחות.

חפשו את העובדות, לא את האנקדוטות ולא את התיאוריות. הסתכלו בגרף המלא, ולא בגירסה המצונזרת שמראים לכם. השאירו את תחושת הבטן שלכם בצד. היו מודעים למגבלותינו הקוגניטיביות, לנטייה האנושית המשותפת של כולנו לחפש את הנתונים שיאשרו את הנחת המוצא שלנו במקום את הנתונים שיסתרו אותה. הטילו ספק בעצמכם.

אנחנו אזרחים במדינה דמוקרטית עם זכות הצבעה בבחירות, ואם אכפת לנו ממה שקורה כאן אז אין לנו את הלוקסוס להיות בורים או טיפשים לגבי שום נושא, גם לא לגבי המגמות של השכר הריאלי. עזבו את ראש הממשלה ושר האוצר – גם אנחנו אחראיים, גם אנחנו אשמים, כל אחד ואחד מאיתנו. אנחנו בחרנו את האנשים האלו, הדעות שלנו הן אלו שמופיעים בסקרים שלפיהם הם פועלים. האחריות היא של כולנו – לדעת, ללמוד, להכיר, לא לעצום עיניים.

הרשומה הזו לא נועדה לעודד אתכם להיות שמחים בחלקכם. ממש לא. כן, המצב של אזרחי מדינת ישראל משתפר, אבל נראה כי מדינות אחרות משתפרות בערך באותו הקצב או בקצב גבוה יותר. אם המצב היחסי שלנו נשאר פחות או יותר קבוע בעשרים השנים האחרונות, סימן שהבעיות של המשק הישראלי הן בעיות עומק, בעיות מבניות, שאינן תלויות בשר האוצר המכהן כרגע ולא יפתרו לאחר הבחירות הקרובות. אם אנחנו רוצים שביום ההולדת המאה של מדינת ישראל ישארו כאן אנשים שאינם עניים, קיצוניים, לאומנים או עסוקים בלמצוא דרך להגר, אנחנו צריכים לדאוג שקצב השיפור במדדים הכלכליים של ישראל יהיה גבוה יותר. זה לא יקרה אם נמשיך לדמיין בעיות שאינן קיימות.

פאקינג סלובקיה.

שיהיה לנו בהצלחה.

——————————————

עדכון לרשומה 18.12.2014

בימים שלאחר פרסום הרשומה פורסמו שני דוחות חדשים העוסקים במצבם הכלכלי של אזרחי ישראל.

הראשון הוא דוח ממדי העוני של המוסד לביטוח לאומי עבור שנת 2013, שמראה את המשך מגמת השיפור במדדי העוני שהראה הדוח עבור שנת 2012 שציטטתי ברשומה. מדהים לראות כיצד פוליטיקאים וכלי תקשורת ניצלו את הדוח על מנת להתנגח בממשלה המכהנת וחלקם אף טענו שהעוני הולך וגדל, למרות שבתקופת כהונתה מדדי העוני נמצאו במגמת שיפור ושהמשפט השני בתקציר הדוח כבר מזכיר את המגמה הזו. אני מניח שהם בונים על זה שאף אחד לא יטרח להיכנס ולקרוא.

השני הוא דוח מצב המדינה של מרכז טאוב, שעוסק בשלל נושאים מרתקים וביניהם גם במצבם הכלכלי של אזרחי מדינת ישראל. הדוח מתאר תמונת מצב שרחוקה מלהיות אידיאלית, אך חשוב לציין כאן שוב שמטרת הרשומה היא לא לנסות ולהוכיח ש"הכל טוב פה" – נושא שחזרתי עליו מספר פעמים ובכל זאת מגיבים רבים פספסו – אלא להראות שהמצב הולך ומשתפר. דוח טאוב כמעט שאינו עוסק במגמות, והוא לא סותר את הדברים שכתבתי ברשומה.

אמרה מפורסמת גורסת כי האויב הגרוע ביותר של "טוב" הוא "מצוין" – הנטייה האנושית להתמקד באופן האידיאלי שבו הדברים אמורים להיעשות מונעת לא פעם שינוי לטובה בפועל. דוגמה טובה לכך היא הפריימריז הפנימיים במפלגות הגדולות בישראל.

מלכתחילה מדובר בשיטה עקומה: מספר קטן יחסית של כמה עשרות אלפי אנשים בוחרים את רשימות הליכוד, העבודה ומפלגות נוספות לכנסת, ולמעשה מחליטים על זהות חברי הכנסת. לאותם בוחרים יש כוח רב, הרבה יותר כוח מאשר לישראלי הממוצע המצביע בבחירות הכלליות, והיכן שישנו כוח נמצאות גם קבוצות הלחץ המנהלות את הכלכלה הישראלית. ועדי עובדים, טייקונים, חקלאים, מתנחלים וכו' – לכל קבוצה יש את הכוח שלה לפקוד אנשים או לתרום לקמפיינים של מועמדים בבחירות הפנימיות, ובהתאם לכך להשפיע על התוצאה.

התוצאה הטריוויאלית היא שאין במי לבחור, מכיוון שרבים מהמועמדים בפריימריז הפנימיים עובדים עבור קבוצת לחץ כזו או אחרת, באופן פומבי יותר או פחות. העשירייה הראשונה במפלגות הגדולות ביותר בישראל כוללת לא מעט אנשים שכל הישגיהם בחיים מתמצים ביכולת להתחבר לאנשים הנכונים ולסחוף לטובתם את אותם עשרת אלפים קולות הנדרשים עבור מקום בכנסת. אנשים איכותיים יותר מעדיפים לרוץ במסגרת מפלגות המרכז האופנתיות, היכן שאין פריימריז, או לסמוך על שריונים של ראשי המפלגות, ורובם פשוט מוותרים על כל הרעיון. כך הגענו למצב שבו חברי הכנסת בישראל רחוקים מלהיות קבוצה איכותית במיוחד בממוצע.

התגובה הציבורית לתופעה הזו מוטעית. מרבית הציבור פשוט זורק באדישות את הסיסמה הסטנדרטית, "אין במי לבחור", כאילו שזה איזו שהיא עובדת טבע שנחתה עלינו משמיים, ואילו אחרים מריצים כל מני "סדנאות מנהיגות" ותכניות שונות ומשונות שנועדו לייצר את "המנהיג הבא" של מדינת ישראל. זו טעות – לא חסרים אנשים איכותיים בדור הנוכחי, אנשים עם הישגים מרשימים בגילאי 40-60 שיכלו למלא את שורות המפלגות הגדולות ולתרום לפוליטיקה הישראלית. לא חסרים מנהיגים. הם נמצאים בעולם העסקי, באקדמיה, בצבא ובשלל מקומות אחרים, והם לא נכנסים לפוליטיקה מכיוון שהם יודעים שאין להם סיכוי בהתמודדות אל מול הפוליטיקאים המקצועיים שיודעים כיצד לכרות את הדילים הנכונים בפריימריז הפנימיים.

חסם הכניסה שמקשה על אנשים טובים להיכנס לפוליטיקה נמצא במקומו כבר שנים רבות, אך הציבור בישראל יכול להסירו בקלות רבה – כל מה שנדרש זה להתפקד למפלגות הגדולות, תהליך שניתן לבצע באינטרנט בחמש דקות, בעלות מגוחכת של כמה עשרות שקלים בשנה (ראו פרטים בסוף). אם רק עשרה אחוזים מהמפגינים של המחאה החברתית היו מתפקדים למפלגת הליכוד ולמפלגת העבודה הפוליטיקה הישראלית הייתה נראית כיום שונה לחלוטין.

מכיוון שזה לא מה שקרה, למרות שרבים אמרו את אותם הדברים שאני אומר כאן כבר אז, אין ברירה אלא להסיק שהציבור הישראלי אולי מעוניין בשינוי אך הוא לא באמת מעוניין להשתנות. נראה כי הישראלי הממוצע בעיקר מעוניין להאשים אחרים: להאשים את הפוליטיקאים המכהנים, להאשים את הצד השני במפה הפוליטית, להאשים את שאר חלקי הציבור, להאשים את השיטה, להאשים כל אחד אחר שניתן ולא חס וחלילה לקחת אחריות ולעשות משהו מינימלי כמו להתפקד.

בבחירות הפנימיות גם לקבוצה של אלף-אלפיים איש ישנה השפעה משמעותית, ברגע שהם מציגים חזית אחידה. בבחירות הפנימיות של הליכוד הקבוצה הקוראת לעצמה "הליכודניקים החדשים" תמכה בעיקר בשני מועמדים צעירים אלמוניים יחסית, יואב קיש ושרן השכל, מובילי התנועה זומנו לפגישות עם שלל חברי כנסת ושרים מכהנים והאג'נדה שלהם זכתה להתעניינות רבה, ויואב קיש נבחר בסופו של דבר במקום ריאלי. מספר האנשים שמזכה אדם בישראל בפגישה אישית עם שרים המתחננים לעזרתו הוא נמוך עד כדי גיחוך בהשוואה לגודלה של האוכלוסיה – והכל נובע מאותה השיטה העקומה של הפריימריז הפנימיים.

בתור מתפקדים אתם לא צריכים באמת להתעמק בקורות חייו של כל חבר מפלגה אלמוני. כל מה שנדרש זה להיכנס כמה ימים לפני הבחירות לפורומים ועמודי פייסבוק של קבוצות כמו "הליכודניקים החדשים" התואמות את האג'נדה האישית שלכם, ולהתעדכן ברשימות המומלצים. אפילו אם תצביעו באופן אקראי לחלוטין בסופו של דבר, אתם עדיין מפחיתים מכוחן של קבוצות הלחץ. על כל אדם הגון שמתפקד למפלגה קבלני הקולות צריכים לפקוד עוד אחד מ"המחוברים" על מנת להכניס פנימה את אנשיהם. בסופו של דבר מספר העובדים בתעשייה האווירית שמוכנים לסור למרותו של חיים כץ מוגבל הרבה יותר ממספר האזרחים ההגונים במדינה שאכפת להם.

זו לא הפעם הראשונה שאני כותב את הדברים האלו. התגובות הסטנדרטיות שאני מקבל הן מאנשים החוששים להיות "סוס טרויאני" ולהתפקד למפלגה שהם לא בהכרח יצביעו אליה, ונפוצה יותר הגישה האפטית הרגילה של "כולם מושחתים ולכן דבר לא ישתנה". התגובה הראשונה מוטעית – אפשר לחשוב שהחשש מלהיות סוסים טרויאנים הוא מה שעוצר את חברי הועדים או המתנחלים מלהתפקד בהמוניהם למפלגות שאין להם שום כוונה להצביע להן – והתגובה השנייה היא נבואה המגשימה את עצמה.

אני לא מעוניין לעודד מצביעי חד"ש להתפקד לליכוד, אבל אם אתם באזור המרכז-ימין מבחינת דעותיהם הפוליטיות אין שום דבר רע בהתפקדות לליכוד, גם אם בבחירות האחרונות הצבעתם ליאיר לפיד – וכנ"ל לגבי התפקדות למפלגת העבודה עבור מי שמלכתחילה נוטה שמאלה. חברי קבוצות הלחץ "משחקים מלוכלך", והדרך היחידה לנצח אותם היא שהציבור הרחב יתלכלך גם הוא.

אם הציבור הישראלי לא מוכן לעשות את ההקרבה המינימאלית, להתפקד באינטרנט לאחת המפלגות הגדולות ולשלם כשישים שקלים לשנה, אז הציבור הוא האשם היחיד בכך ש"אין מי לבחור". לא הפוליטיקאים, לא השיטה, לא ההיסטוריה ולא מזג האוויר. זאת האמת הפשוטה: כל אדם ישר והגון שהתפקד בעצמו לאחת המפלגות הגדולות והצביע בבחירות הפנימיות לפי צו מצפונו לאנשים איכותיים ככל הניתן מהמבחר הנוכחי, תרם עד כה לפוליטיקה הישראלית הרבה הרבה יותר מכל הטוקבקיסטים הזועמים, מכל העיתונאים המתלהמים, מכל המפגינים הממלאים את הרחובות ונושאים שלטים, ומכל אותם צדקנים המתלוננים מדי בוקר וערב על כך ש"אין במי לבחור".

תסלחו לי על הקלישאות, אבל רוצים שינוי? היו אתם השינוי. אל תצפו שדברים טובים יקרו מאליהם, הם אף פעם לא קורים מאליהם.

לסיכום, התשובה לשאלה שבכותרת הרשומה היא פשוטה: בגללכם. אין במי לבחור בגלל שאתם, ברובכם, לא עשיתם את המאמץ המינימאלי על מנת לוודא שכן יהיה במי לבחור. בגלל שאתם לא מעורבים מספיק. בגלל שאתם מפחדים להתלכלך. מקרי השחיתות שממלאים את העיתונים בימים האחרונים? לא רק בגלל פאינה קירשנבאום. לא רק בגלל השיטה. גם בגללכם. כי אם היו יותר אנשים הגונים בתוך המערכת, האנשים שאינם הגונים היו מתקשים יותר לפעול. כפי שכתבתי בעבר, כל עם מקבל את המנהיגים שמגיעים לו. תסתכלו במראה ותראו שם את שמעון שבס, את אריה דרעי, את אהוד אולמרט, את כולם. זה לא הם, זה אתם. הכנסת היא בסך הכל מראה של החברה הישראלית – יותר נכון, של אותו חלק בחברה הישראלית שטרח להתפקד.

הבחירות הפנימיות בליכוד הסתיימו בשבוע שעבר, וממילא עכשיו כבר מאוחר מדי לדאוג לנושא עבור הבחירות הקרובות לכנסת בגלל תקופות האכשרה שיש במרבית המפלגות (אדם יכול להשתתף בבחירות הפנימיות רק לאחר שהיה חבר מפלגה במשך זמן מסוים). אבל הפוליטיקה בישראל תזזיתית והפכפכה, ואין סיבה לחשוב שהבחירות הבאות לכנסת יתרחשו רק בעוד 4 שנים. הזמן הטוב ביותר להתפקד למפלגות הגדולות היה לפני שנתיים, הזמן השני הטוב ביותר הוא עכשיו. האם הציבור הישראלי יהיה מוכן להשקיע חמש דקות מחייו ושישים שקלים בשנה מכספו על מנת לנסות ולשנות משהו, או שהוא יעדיף להמשיך ולשקוע בתוך האפטיות החמימה והנוחה, להזדעזע מכתבות על שחיתות ולא לחשוב חס וחלילה שיש משהו שהוא יכול לעשות בנידון? האם הוא ימשיך לחלום על "המצויין", על האידיאלי, ולוותר על הסיכוי לשפר את המצב הנוכחי? אני מניח שנצטרך לחכות לבחירות הבאות על מנת לראות.

—————-

התפקדות למפלגת העבודה:

http://hitpakdut.havoda.org.il/mifkad

התפקדות למפלגת הליכוד:

http://www.likud.org.il/register-heb

התפקדות למרצ:

http://meretz.org.il/mini/hitpakdut_new/

התפקדות לבית היהודי – המפקד לכנסת הנוכחית הסתיים.

(מומלץ בחום לא לתת את הפלאפון שלכם במסגרת הפרטים של ההתפקדויות, אם אינכם רוצים לקבל מאות SMSים ועשרות טלפונים בימים שלפני הבחירות הפנימיות)

באופן היסטורי, רפואה היה אחד המקצועות היוקרתיים ביותר בממלכת מדיקליה. תושבי מדיקליה אהבו להשקיע את כספם בטיפולים רפואיים שונים ומשונים, לצרוך עצות רפואיות לגבי תזונה נכונה או התעמלות גופנית, והמלך נהג להתייעץ דרך קבע עם ועדת הרופאים העליונה בנוגע לצעדי מדיניות שעלולים להשפיע על בריאות הציבור. על מנת לציין את מעמדם הרם הרופאים והרופאות היו מסתובבים ברחובות עיר הבירה כשהם רכובים על סוסים, חוגרים חרב טקסית ומעל גבם משתפלת גלימת קטיפה לבנה ומרשימה – זכות שהיתה שמורה מלבדם אך ורק לבני אצולה. 

על כן, ידע משה כבר מגיל צעיר שרפואה היא יעודו בחיים. משה נולד למשפחה ענייה בפרברי עיר הבירה, ומילדותו התבלט בבית הספר והצטיין כמעט בכל שיעור אפשרי. כל השכונה הייתה גאה בהישגיו, מוריו שיבחו אותו בלי סוף, וילדים אחרים היו מעתיקים ממנו את שיעורי הבית בקביעות. בספר המחזור כתבו עליו חבריו שהוא בוודאי יהיה היחיד בכיתה שיצליח להתקבל לפקולטה לרפואה, ושהם מקווים שהוא לא ישכח אותם כשיסתובב שם בין שאר הגאונים.  

מדי שנה עשרות אלפי צעירים מוכשרים היו ניגשים לבחינות הכניסה לפקולטות לרפואה, אך רק מעטים מובחרים היו מצליחים להתקבל לתחילתו של מסלול קשה ותובעני, שאם יסיימו אותו בהצלחה יזכו בקביעות, שכר גבוה וסטאטוס גבוה. אלו שלא הצליחו להתקבל היו מנסים את מזלם בפקולטות לסיעוד, פסיכולוגיה או פיזיותרפיה, ואלו שלא הצליחו להתקבל גם לשם לרוב הפכו לכתבי-רפואה בירחונים הרפואיים השונים, שם הם היו סוקרים את המחקרים החדשים ומראיינים רופאים בכירים. בני משפחתו וחבריו של משה קיוו שהוא יהיה מהמעטים שיצליחו לעבור את הבחינות, אך שאיפותיו של משה לא הסתכמו בקבלה לפקולטה לרפואה. "אני לא רוצה להיות סתם רופא", אמר לחברתו דאז, עיניו בוהקות אל עבר האופק, "אני רוצה להיות הרופא הגדול והמפורסם ביותר שאי פעם חי במדיקליה!". היא הביטה בו בהערצה, "אני בטוחה שאתה תהיה".

הבחינות היו קשות, אך משה היה בין העוברים.

למרות מעמדם הרם הרופאים לא היו כל כך פופולארים בקרב הציבור באותה התקופה, בעיקר עקב התנגדותם לצריכת מאכלים משמינים ומתוקים המזיקים לבריאות וניסיונותיהם להגביל את התופעה. אנשים וקובעי מדיניות באופן מסורתי העריכו את הרופאים ואת עצותיהם, אך הם לרוב נטו שלא להקשיב להם בנקודה המסוימת הזו.

יום אחד, לקראת סיום לימודיו בפקולטה לרפואה, גילה משה תגלית מדהימה. הוא ישב עם כמה מחברי הילדות הלא-רופאים שלו בפאב קטן, וסיפר להם על לימודיו. אחד החברים ציין שהוא נורא אוהב לאכול קרואסונים, ולמרות עצותיהם של הרופאים הוא מסרב להימנע מכך.

"זה לא נורא", אמר לו משה, "ממילא הגנטיקה משפיעה על הנטייה להשמנה ועל מחלות אחרות במידה רבה, והמחקר הרפואי עדיין לא הצליח להפריד במאה אחוזים בין השפעותיה לבין השפעת המזון שאנחנו אוכלים".

"אז אתה אומר שייתכן שהעצות של הרופאים אינן נכונות?", שאל חבר אחר.

"טוב, לא הייתי מגזים עד כדי כך, אבל בהחלט ייתכן שלתת את אותה העצה לכולם זה לא נכון. ישנם אנשים שיכולים לאכול הרבה מאוד קרואסונים מבלי לפגוע בעצמם, ולאחרים זה יכול להיות יותר מסוכן".

"ואתם לא יודעים להבדיל ביניהם", אמר החבר. לפתע שם לב משה שכל השיחות מסביבם נדמו. כל הנוכחים בפאב הקשיבו לו, והבארמן החליש את עצמת המוזיקה.

"אהמ…", הוא כחכך בגרונו, "אנחנו… כלומר, המחקר עדיין לא מושלם. ישנם גם וויכוחים בין חלק מהרופאים על הממצאים האחרונים, אבל אני מניח ש – "

"אז חלק מהרופאים לא מסכימים אחד עם השני?", שאלה בחורה יפה מהשולחן הסמוך.

ברגע זה הבין משה שמחוץ לעולם הרפואה אנשים לא הכירו כל כך את הדיונים הפנימיים והמתודולוגיות שבעזרתה בוצעו המחקרים. מכיוון שרוב הרופאים התחברו ואף התחתנו רק עם רופאים או עובדים אחרים בסקטור הבריאותי, נראה שהידע הזה לא דלף החוצה.

"כן, ברור שחלק מהרופאים לא מסכימים אחד עם השני. רק אתמול שמעתי על מחקר חדש שמעלה טענות הסותרות את כל מה שחשבנו עד עכשיו בנוגע לגורמים לחורים בשיניים", אמר משה, "אבל חלק מהמחקרים האלו מבוססים על מדגם קטן שאינו בהכרח מייצג". הבחורה היפה עברה ביחד עם חברותיה לשבת בשולחן של הרופא וחבריו, וגם אחרים בפאב הקשיבו לו בעניין. משה ניסה להסביר להם על המחקרים ועל השיטות הסטטיסטיות, אך עד מהרה הגיעה לתובנה נוספת: הקהל שלו אינו מתעניין בפרטים הטכניים, אלא בעיקר באפשרות העקרונית לכך שעצותיהם של הרופאים אינן נכונות.

בימים שלאחר מכן חשב משה רבות על אותה התקרית בפאב. חברים ואנשים נוספים ששמעו על התקרית פנו אליו, שאלו שאלות והתעניינו, והוא נהנה מתשומת הלב. אך הוא לא היה היחיד שזיהה את הפוטנציאל: אותה הבחורה היפה שעברה אל השולחן שלו בפאב הגיעה לפגוש אותו שבוע אחרי התקרית, וסיפרה לו ששמה הוא אורית והיא עיתונאית-בריאות העובדת באחד מעשרות המגזינים הקטנים שיצאו לאור בעיר הבירה. היא הציעה לראיין אותו לעיתון בנושא המחלוקות הפנימיות בין הרופאים, ומשה הסכים.

האפקט של הראיון, שהתפרסם תחת הכותרת "הסודות שהרופאים מסתירים מכם", עלה על חלומותיהם הורודים ביותר של אורית ומשה: מכירות המגזין שבו עבדה אורית הכפילו את עצמן פי עשרים, ומשה הפך לסטודנט המפורסם ביותר לרפואה במחזור שלו ומרואיין מבוקש בכל שאר העיתונים. כעבור שבועיים, כשסיים את לימודיו, כל בתי החולים הגדולים התחרו ביניהם על מנת לשכור אותו, ואורית מונתה על ידי בעלי המגזין שבו עבדה לעורכת הראשית.

עיתונאי בריאות ורופאים אחרים קלטו מהר מאוד את המשיכה שיוצר הדיון במחלוקות פנימיות בין רופאים, בייחוד לגבי אותם הנושאים שבהם הציבור לא אהב את עצותיהם של הרופאים. מיד צצו להם שלל רופאים ועיתונאי בריאות שציינו צדדים שליליים כאלו ואחרים של המקצוע, ומשה ואורית התאמצו על מנת להישאר לפני האחרים. ההצלחה המשמעותית ביותר של השניים הייתה סביב הקונספט החדש שהמציא משה כשנה לאחר סיום לימודיו: אי שוויון בבריאות. "הגיע הזמן להפסיק להתחשב רק במדדים המסורתיים כגון תוחלת חיים ושיעורי תמותת תינוקות", הוא כתב בספר החדש המשותף שלו ושל אורית, "תוחלת חיים במאה ה-21", שהפך מיד לרב מכר היסטרי. "הגיע הזמן להתחיל להתחשב גם במידת אי השוויון במדדי הבריאות. יתכן שעניי הממלכה חיים יותר שנים מאשר העשירים של לפני מאה שנים, אבל הפערים בתוחלת החיים ביניהם לבין העשירים עדיין מדכאים אותם, והקהילה הרפואית לחלוטין מתעלמת מהנקודה הזו. לא ייתכן שתוחלת החיים של אדם תיקבע לפי מעמדו הסוציו-אקונומי, והגיע הזמן שנשנה את זה אחת ולתמיד". משה הראה בספרו כי בעבר, כשתוחלת החיים של כולם הייתה נמוכה יותר ולא היו בנמצא טכנולוגיות רפואיות חדשות שהעשירים יכולים לרכוש לעצמם, אי השוויון בתוחלת החיים היה נמוך יותר.

ימים ספורים לאחר יציאת הספר לאור כבר התחילו עיתונאי הבריאות של הממלכה להטריד את מועצת הרופאים הראשית של המלך בשאלות לגבי אי השוויון בבריאות, ולפרסם סטטיסטיקות מבהילות על מגמות או השוואות בין לאומיות של מדדי אי שוויון שונים תחת כותרות כגון "לרופאים לא אכפת מאי שוויון". מספר עיתונאים אמיצים אף חישבו ומצאו כי לרופאים עצמם יש תוחלת חיים גבוהה יותר מאשר לשאר אזרחי המדינה, והכריזו כי זו הסיבה שבגללה לא אכפת להם מאי השוויון במדדי הבריאות. הרופאים הבכירים, שהתרגלו לעסוק בסטטיסטיקות ההולכות ומשתפרות בנוגע לתוחלת החיים או שיעורי תמותה ממחלות שונות, לא ידעו כיצד להגיב לטרנד החדש. טענותיהם לגבי השיפור ההדרגתי והמתמיד בבריאות הציבור נפלו על אזניים ערלות; הציבור לא רצה לשמוע שמצבו טוב, הוא רצה לשמוע שהמצב מידרדר, ומשה ואורית סיפקו לו את רצונו.

באותה התקופה עלה לגדולה רופא אחר מפורסם, אהרון, אשר העלה תיאוריה שלפיה כל המערכת הרפואית היא תרמית אחת גדולה. "לא ייתכן שהציבור ישאר בלתי מודע ליחסים האפלים בין חברות התרופות לבתי החולים", כתב אהרון בספר שהתחרה במידת הפופולאריות שלו עם הספר של משה. לא עזרו כל הסבריהם של מנהלי בתי החולים, שטענו שאין שום דבר אפל ביחסיהם עם חברות התרופות. קבוצה אחרת של רופאים זכתה לפרסום רב כשיצאה נגד ביצוע ניסויים רפואיים בבעלי חיים, לטענתם ללא שום צורך ממשי. כשהתקיים הכנס השנתי של הרופאים בעיירת הנופש שעל ההרים המושלגים בשולי הממלכה, כמעט כל הכתבים הרפואיים ציינו באומץ ובציניות מודגשת את מלבושיהם היקרים של הרופאים, את מצבם הבריאותי המצוין, את הנטייה של חלקם לצרוך עוגות מתוקות למרות ההמלצות שהם פיזרו בנידון לציבור הרחב, ואת התעלמותם מהדיון במדדי אי השוויון. מספר פרופסורים לפסיכולוגיה, שלא הבינו הרבה ברפואה, החלו לפתח תיאוריות רפואיות משלהם ולספר לסטודנטים שלהם בגאווה שישנן בעיות רבות עם מתודולוגיות המחקר של עמיתיהם מהפקולטה לרפואה, אליה לא הצליחו להתקבל בצעירותם. "הרופאים מתעלמים מההקשרים הרחבים יותר, הפסיכולוגיים, של הנושאים שבהם הם עוסקים", אמרו.

בינתיים חי משה חיים טובים, הרוויח כסף רב, ואף החליט בשלב מסוים להתפטר מתפקידיו האופרטיביים בבית החולים ולהתמקד בכתיבת ספרים וטורים בעיתונים. הוא התחתן עם אורית באחד האירועים הנוצצים ביותר בתולדות הממלכה, ואפילו המלך הגיע לחתונה על מנת לברך את השניים. המלך ביקש ממשה להתמנות לראש מועצת הרופאים הראשיים, אך משה העדיף לוותר על הכבוד ולהתמקד בספרים בשלב הזה (הוא גם ידע ששאר חברי המועצה, המבוגרים ממנו, לא מחבבים אותו במיוחד בלשון המעטה).

כחודש לאחר חתונתו של משה, התפרסם המקרה הראשון של אלימות כנגד רופאים, כאשר רופא שרכב על סוסו באחת משכונות העוני הופל על ידי מספר צעירים פרועים. מרבית המגזינים הרפואיים גינו את המקרה, אך העירו שאי השוויון בבריאות ההולך ומחמיר הוא ככל הנראה המקור לתופעה.

האירוע האלים הדאיג את משה, אך הדאיגה אותו יותר העלייה ההדרגתית של הרופאים האלטרנטיביים, שהשתמשו בשיטות שאינן מוכחות מדעית. במשך שנים רבות הם דוכאו על ידי הקהילה הרפואית הלא-אלטרנטיבית ומרבית הציבור התעלם מהם, אך עכשיו כל זה השתנה. הסדקים בתדמיתם הנקייה של הרופאים גרמו לנהירה המונית לעבר הרפואה האלטרנטיבית, ולמרות שגם רופאים צעירים ואנטי-ממסדיים כגון משה ואהרון וגם כתבי רפואה רבים יצאו בפומבי נגדם המגמה רק הלכה והתחזקה.

הציבור אהב את הרופאים האלטרנטיביים. הם הטילו ספק במדיניות של מועצת הרופאים העליונה, היו ביניהם כאלו שטענו שכל המחקר הרפואי מושפע אך ורק מהאינטרסים של חברות התרופות, אחרים עודדו את הציבור לאכול מזון לא בריא כשהם טוענים שהגנטיקה היא ממילא הגורם החשוב היחיד, הזהירו את הציבור מסכנות שונות ומשונות שהממצאים המדעיים של הקהילה הרפואית עדיין היו חלוקים לגביהם, העלו מישמש של תיאוריות מיושנות וחדישות, חצאי אמיתות ורעיונות פופולאריים, וכיסו את הכל במעטה של ביקורתיות. "הפקולטות לרפואה מייצרות רופאים שאינם מסוגלים לחשוב מחוץ לקופסה", הם טענו, ומספר סטודנטים צעירים בפקולטות היוקרתיות ביותר לרפואה, שרובם עוד לא סיימו את שנת הלימודים הראשונה, הצהירו שהם מעוניינים ללמוד גם רפואה אלטרנטיבית. עיתונאי בריאות החלו לכתוב על הסטודנטים האלו בהערצה.

פוליטיקאים הפנימו במהרה את העדפותיו של הציבור, והחלו לתמוך בפומבי במתן מעמד משמעותי יותר לרופאים אלטרנטיביים. אחד מהם, שנבחר על ידי המלך לשר הבריאות, אף סטה במדיניותו מהעצות המפורשות של מועצת הרופאים העליונה. "אני יודע שישנם רופאים שאינם מסכימים עם הצעדים האחרונים שעשיתי", אמר לאחר שהצליח להכניס לסל התרופות תרופות אלטרנטיביות, "אבל הרפואה לא נועדה עבור הרופאים אלא עבור בני אדם, עבור כלל אזרחי המדינה. אני מאמין ברפואה עם חמלה". ספרו של השר, "רפואה לבני אדם", הפך לרב מכר היסטרי. הספר לא כלל שום תוכן ממשי מלבד תיאור חייהם הטובים, עושרם ובריאותם של הרופאים והצגת הסטטיסטיקות הידועות לגבי תוחלת החיים הנמוכה של עניים.

למרות לחצים מצד מועצת הרופאים העליונה המלך סירב לפטר אותו. "העם שונא עכשיו את הרופאים יותר מכפי שהם שונאים אותנו", לחש באוזנו של המלך דודנו הצעיר בארוחת הערב המלכותית, "שאר האצילים די מרוצים מהמצב".

צילום: dreamstime

ואז, הגיעה המגיפה. זה לא היה עניין יוצא דופן: אחת לעשר-עשרים שנה הייתה מגיעה מגיפה כזו או אחרת לממלכה, ותפקידה של מועצת הרופאים העליונה היה להחליט על צעדי הנגד הנדרשים על מנת לשמור על בריאות הציבור. אך הפעם הזו הייתה שונה – הפעם הציבור לא קיבל באופן כנוע את התכנית של מועצת הרופאים, שכללה סגר מוחלט על בתים שבהם התגלתה המגיפה. "מתודולוגיות המחקר של הרופאים אינן טובות מספיק על מנת לקבוע מדיניות בנושא", אמר שר הבריאות. "לא ייתכן שהרופאים יתעלמו מההקשרים הפסיכולוגיים של ההסגר" אמרה פסיכולוגית מפורסמת, ואחד הגורואים של הרפואה האלטרנטיבית אף טען שיש ברשותו הוכחות לכך שחברות התרופות הפיצו את המגיפה על מנת להגדיל את רווחיהן.

משה ניסה לעשות כמיטב יכולתו: הוא כתב מאמרים התומכים בסגר לכל העיתונים הגדולים וביקש להתראיין, אך מאמריו נדחקו לעמודים האחוריים ובקשותיו להתראיין נדחו. אורית ניסתה לעזור לו אך הבעלים של המגזין שבו עבדה כעת כעורכת סירבו לאשר את בקשותיה. "אף אחד לא רוצה להקשיב לכם עכשיו", אמרה לו בתסכול. עיתונאים כתבו בהמוניהם נגד האסטרטגיה ה"מיושנת" של הטלת סגר על שכונות שנפגעו במגיפה, ובעד רעיונות "חדשים" ו"מתקדמים" כגון קיום טקסי שירה בציבור שנועדו להבריח את הרוחות הרעות שהענישו את תושבי העיר על חוסר מוסריותם, בהתאם לרעיון שהציעה רופאה אלטרנטיבית מפורסמת. כאשר המצב הלך והידרדר החלו האנשים להאשים את מועצת הרופאים העליונה במצב. "הם אלו שניהלו את מדיניות הבריאות בשנים האחרונות, הם האחראים הישירים להידרדרות", כתב אחד מעיתונאי הבריאות המפורסמים ביותר בממלכה.

רופאים כבר לא הסתובבו ברחובות רכובים על גבי סוסים ולבושים בגלימות, והעדיפו להסתיר את מקצועם. הפגנות ענק אורגנו אל מול בתי החולים הגדולים והפקולטות לרפואה, חלקן הפכו לאלימות, והמגיפה התפשטה והמשיכה להפיל חללים בקרב הציבור הרחב. "המשבר מוכיח כי הרפואה המסורתית נכשלה", הכריזו העיתונים.

ויום אחד גילה משה שאורית חולה.

היא רצתה שהוא יעזוב. שהוא יטיל הסגר על הבית, בהתאם לעצות שניסח במאמריו לעיתונות, אך משה לא הסכים. "זו אשמתנו", אמר. "אנחנו אלו שבגדנו באמון הציבור כאשר מכרנו לו את מה שהוא רוצה לשמוע, במקום את האמת. אנחנו אלו שבגדנו במקצוע כאשר התמקדנו בתפל במקום בעיקר על מנת למכור יותר ספרים. אנחנו אלו שתחזקנו את האשליה שתיתכן רפואה אחרת, שיתכן שכל הרופאים טועים, שהציבור יכול להסיר מעל עצמו מגבלות שפותחו במהלך מאות שנים של ניסיון מר וכואב. זו אשמתנו, ועכשיו אנחנו משלמים את המחיר".

אורית הייתה חלשה מכדי לדבר, ורק אחזה בידו של משה.

שבועיים לאחר מותם של השניים, רופאה צעירה באחד מבתי החולים הגדולים הצליחה לפתח את החיסון למגיפה.

——————-

באותו ההקשר: את הרשומה הזו כתבתי לפני כשנה, והיא לדעתי אחת החשובות ביותר שפרסמתי בבלוג אי פעם.

העיתונות הכלכלית בארץ ובעולם מעט מבולבלת מהמהלכים הפוליטיים שהתרחשו בשבועות האחרונים ביוון ומתקשה להחליט האם זה "טוב או רע", האם מנהיגי יוון החדשים הם קיצוניים קומוניסטיים מסוכנים או שמא לוחמי צדק שניצחו אליטות וותיקות ומושחתות ועומדים על שלהם כנגד מוסדות האיחוד האירופאי, והאם אנחנו רוצים או לא רוצים שתהליכים דומים יתרחשו בספרד ובמדינות אחרות. כלכלנים זהירים וצנועים אינם מבצעים תחזיות לעתיד, וכך גם מרבית הפרשנויות בעניין יוון מאירות את הצדדים השונים ומנסות לחמוק מהבעת דעה ברורה.

לצערי אני לא כל כך זהיר ובטח שלא צנוע, ועל כן אשמח לספק תחזית חדה וברורה: אם הנטיות הפוליטיות של תושביה לא ישתנו, עתידה של יוון הולך להיות דומה למדי לעברה. התנהלות כלכלית רעועה, פשיטות רגל פה ושם, אבטלה גבוהה, עזיבה של צעירים משכילים, שחיתות שלטונית, אי שוויון, עוני וחוסר יעילות – כל אלו ילוו את המדינה בעשור או שניים הקרובים כל עוד מפלגות כגון סיריזה יאחזו במושכות השלטון. קשה מאוד לחזות בטווח הקצר האם המדינה תצא מגוש היורו ומה יהיו ההשלכות המיידיות של יציאתה או הישארותה, אך בטווח הבינוני והארוך התמונה ברורה יותר.  

ישנם עיתונאים בארץ שרגילים להביט על המציאות הכלכלית דרך הפריזמה של המחוברים והבלתי מחוברים, המושחתים והבלתי מושחתים. זו נקודת השקפה נכונה וחשובה מאוד, ביחוד בהקשר הישראלי, אבל חשוב לזכור שישנה גם נקודת השקפה נוספת חשובה לא פחות: כלכלות המנוהלות באופן פופוליסטי לעומת כלכלות המנוהלות באופן אחראי ושקול המכוון לצמיחה ויציבות מאקרו-כלכלית.

שום דבר טוב מעולם לא יצא ולעולם לא יצא ממנהיגים עם אג'נדה פופוליסטית שצמחו בקרב איגודים מקצועיים ותנועות אנרכיסטיות, מאנשים מהסוג שדב חנין מעריץ – גם כאשר הם אנשים ישרים והגונים שניצחו אליטות וותיקות ומושחתות, גם כאשר הן עיתונאיות וותיקות המוכשרות בכתיבת סטאטוסים בפייסבוק, גם כאשר הן בחורות צעירות המסוגלות לנאום בכריזמטיות על בימת הכנסת. זה לא קרה, זה לא קורה וזה לא יקרה, ועל מנת לראות זאת כל מה שעלינו לעשות זה להסתכל מעט אחורה אל עבר ההיסטוריה הכלכלית של מאתיים השנים האחרונות – ההיסטוריה של מדינות הפריפרייה האירופאיות, ההיסטוריה של מדינות שביצעו פריצה כלכלית של ממש, וההיסטוריה של המדינה הכושלת ביותר בתולדות העולם המערבי המודרני.  

יוון וספרד

התהליכים המתרחשים כרגע ביוון, במדינות רבות בדרום אמריקה ובמידה פחותה יותר בספרד אינם "משהו חדש", אלא המשכם של הטלטלות הפוליטיות והכלכליות שחוו המדינות האלו מאז מלחמת העולם השנייה ועוד לפניה, כשהן עוברות לחילופין בין משטרים דיקטטורים, פופוליסטיים ומושחתים במידה כזו או אחרת.

ההיסטוריה המודרנית של יוון מתחילה במלחמת העצמאות שלה כנגד האיפריה העות'מנית במאה ה-19, שהובילה להקמת ממלכת יוון. מלכתחילה היו נפוצים במדינה סכסוכים פנימיים ורציחות פוליטיות, וכן מלחמות נוספות נגד העות'מנים ובבלקן. המדינה עברה מספר הפיכות צבאיות ומלחמות אזרחים, נשלטה בתקופות שונות על ידי דיקטטורים, ורק באמצע שנות השבעים הפכה לדמוקרטיה בסגנון מערבי. מבחינה כלכלית יוון לא הצטרפה לגל התיעוש שחל במערב וצפון אירופה בעת המהפכה התעשייתית, עברה מספר רב של פשיטות רגל והטכנולוגיה שבה השתמשו חקלאיה הייתה מפגרת בהרבה אחרי שאר מדינות אירופה עד תחילת המאה העשרים. מלחמת העולם השנייה פגעה ביוון הרבה יותר מכפי שהיא פגעה במערב וצפון אירופה, והיא סבלה מרעב כבד שהרג מאות אלפים ומההיפר-אינפלציה החמישית הגרועה ביותר בהיסטוריה המתועדת. אחרי מלחמת העולם השנייה חלה התאוששות בכלכלה ושיעורי הצמיחה היו גבוהים, אך כך גם כמעט בכל העולם כך שבסך הכל יוון שמרה על מיקומה היחסי הנמוך (ראו תרשימים בהמשך).

ספרד הידרדרה בהדרגה ממעמדה האימפריאליסטי מאז המאה ה-16, עד שנכבשה על ידי נפוליאון בתחילת המאה ה-19. הספרדים הצליחו להשתחרר מאחיזתם של הצרפתים לאחר נפילתו של נפוליאון, אך הם איבדו את מרבית הקולוניות שהיו ברשותם ונכנסו לתקופה ארוכה של מלחמות אזרחים ורציחות פוליטיות שנמשכו עד תחילת המאה העשרים, לאחר מכן הייתה הפסקה קלה, ואז פרצה מלחמת אזרחים אכזרית נוספת בשנת 1936 (שעליה כתבתי כאן) שהסתיימה בשלטונו הדיקטטורי של פרנקו. בדומה ליוון, גם ספרד הפכה לדמוקרטיה בסגנון מודרני רק באמצע שנות השבעים. מבחינה כלכלית ספרד עשירה יותר מיוון, ביחוד תודות לרפורמות קפיטליסטיות שביצע פרנקו מאז תחילת שנות השישים.

מדינות מערב וצפון אירופה היו עשירות יותר מספרד ויוון (מבחינת תוצר לנפש) בשנת 1900, בשנת 1950, בשנת 2000, וסביר שהן יהיו עשירות יותר גם בשנת 2050. מדינות אפריקאיות, אסייתיות ודרום אמריקאיות רבות היו עניות יותר מיוון וספרד בשנת 1900, וסביר שרובן ישארו עניות יותר גם בשנת 2050.

דירוג העושר העולמי במאות השנים האחרונות הוא די קבוע בסך הכל, אם כי ישנם גם יוצאי דופן – מדינות ששינו את גורלן לטובה או לרעה. לפני שנעסוק באותן המדינות חשוב לציין שהן יוצאות דופן. מרבית המדינות במרבית התקופות נעות פחות או יותר באותו מסלול ביחס למדינות אחרות, בלי שום קשר לזהות הפוליטיקאים השולטים, למלחמות ולמהפכות שהן עוברות. הגורמים הקובעים את העושר היחסי של מדינה, כגון האיכות היחסית של ההון האנושי והאיכות היחסית של המוסדות בהשוואה לשאר המדינות, משתנים מאוד לאט אם בכלל (מבחינה אבסולוטית, לא יחסית, העולם כולו צומח כמובן ומצבן של אזרחי מרבית המדינות הולך ומשתפר).

מדינות ששינו את גורלן לטובה

את שני התרשימים הבאים הכנתי לפי נתונים הלקוחים מכאן. התרשימים מתארים תוצר לנפש, שהוא סך הערך של הסחורות והשירותים המיוצרים בשטחה של מדינה חלקי גודל האוכלוסיה של המדינה, תוך שקלול כוח הקנייה התלוי במחירים המקומיים (ראו פרטים לגבי יחידות המדידה כאן).

התרשים הראשון מתאר את התוצר לנפש במספר מדינות משנת 1820 ועד 1939, והשני מתאר את התוצר לנפש עבור אותן המדינות משנת 1939 ועד שנת 2008 (חילקתי את התקופה ל-2 כדי שהתמונה תהיה יותר ברורה).

כפי שניתן לראות בתרשים הראשון, עד מלחמת העולם השנייה בריטניה, צרפת, דנמרק והולנד היו גבוהות יותר מאשר ספרד, יוון, אירלנד ופילנד. בתרשים השני ניתן לראות כיצד פינלנד ואירלנד הצליחו להשיג את המדינות האחרות וכיום הן עוקפות את חלקן, בעוד שספרד ויוון נשארו למטה (ישראל אגב היא פחות או יותר במיקום של ספרד).

מלבד פינלנד ואירלנד, דוגמה ידועה נוספת היא "הנמרים האסייתים" – הונג קונג, סינגפור, קוריאה הדרומית וטיוואן, שמאז שנות השישים ביצעו זינוק כלכלי משמעותי שמדינות אסייתיות אחרות, כגון תאילנד, אינדונזיה והפיליפינים, לא חוו.

כיצד שינו המדינות האלו את גורלן לטובה?

אני אענה על השאלה הזו, אבל אזהיר אתכם מראש שישנה כאן רמאות. נגיע אליה בהמשך.

שאלת הצלחתם של הנמרים האסייתיים, פינלנד ואירלנד היא נושא לויכוחים ודיונים רבים, וישנם הבדלים בין המדינות, אך מה שברור זה שהתשובה איננה כוללת שכר מינימום גבוה יותר, הלאמות, "צדק חברתי" או כל דבר אחר שניתן למצוא במצע של סיריזה. התשובה היא בעיקר שלמנהיגי המדינות היה אכפת מהדברים הנכונים – הם רצו לעודד השקעות זרות, תחרותיות, תיעוש ורכישת הון פיזי והון אנושי.

מסקירה מהירה ושטחית של הספרות בתחום נראה כי להצלחתן של פינלנד וארבעת הנמרים האסייתיים ישנם, בגדול, חמישה מרכיבים משותפים:

1. השכלה – ארבעת הנמרים האסייתיים נהנו כבר בשנות השישים מרמות השכלה גבוהות יותר בהשוואה למדינות אסייתיות אחרות, כולל מדינות שהיו אז עשירות יותר. גם הן וגם פינלנד השקיעו סכומים משמעותיים לאחר מלחמת העולם השנייה בהגדלת שיעור ההשכלה של תושביהן.
2. מעורבות ממשלתית בתהליך התיעוש – גם בפינלנד וגם בקרב הנמרים האסייתיים הייתה התערבות ממשלתית משמעותית אך פרגמטית, במסגרתה הממשלות עודדו באופן פעיל השקעות במגזרים תעשייתיים מבטיחים, למשל על ידי הבטחת הלוואות בתנאים נוחים (ראו כאן מספר דוגמאות לגבי פינלנד או כאן לגבי דרום קוריאה).
3. שיעורי חיסכון גבוהים עבור התושבים שהיתרגמו להשקעות גבוהות.
4. סביבה מאקרו-כלכלית יציבה – במהלך רוב התקופה גם פינלנד וגם המדינות האסייתיות שמרו על חובות וגירעונות נמוכים ושערי מטבע יציבים (אם כי הן עברו משברים בשנות התשעים).
5. צמיחה מבוססת יצוא – נראה שבחלק מהמדינות הייתה תמיכה פעילה ביצוא ובחלק לא, אבל בכולן הצמיחה הייתה מבוססת על יצוא.

אירלנד הייתה שונה מעט מפינלנד ומהנמרים האסייתיים, הזינוק שלה בוצע מאוחר יותר ובמהירות רבה יותר. בין הגורמים לזינוק כלכלנים מונים את מס החברות הנמוך (שהוא אגב נמוך יותר מישראל גם באירלנד וגם בפינלנד), את ההשקעות הרבות שבוצעו על ידי מדינות האיחוד האירופי, את ההטבות שמשכו למדינה מרכזי פיתוח של חברות היי-טק כגון אינטל ומייקרוסופט, ואת הגידול בסחר החוץ.

עכשיו, זוכרים שאמרתי שיש כאן רמאות?

על מנת להבין מדוע המדינות הללו הצליחו לא מספיק להסתכל על מה שהן עשו – נדרש גם להסתכל על מה שמדינות שלא הצליחו עשו. וכשמסתכלים על מדינות אחרות רואים שרבות מהן גם ניסו להרחיב את מערכות ההשכלה שלהן, לסבסד מגזרים מבטיחים, לתמוך ביצוא, למשוך השקעות או ליצב את הסביבה המאקרו-כלכלית. גם ישראל מנסה לעשות זאת כבר שנים רבות. הדברים שכתבתי כאן הם לא "מתכון פשוט להצלחה" שניתן להעתיק בקלות לכל מקום, מכיוון שהעובדה היא שמדינות אחרות שניסו ליישם אותו לא הצליחו כל כך. בישראל למשל ישנה הסכמה די רחבה על כך שחוק עידוד השקעות הון נכשל באופן היסטורי, למרות שבמבט שטחי נראה שמדובר במדיניות די דומה למה שהצליח במדינות אחרות ובתקופות אחרות. בדרום קוריאה שלט דיקטטור צבאי במשך שנים רבות, בדומה לדיקטטורים ששלטו ביוון וספרד, ובכל זאת גורלה היה שונה. חלק מהצעדים שהזכרתי, כגון הקשרים בין הממשלה למגזר העסקי, יוצרים כר פורה לשחיתות והון-שלטון. איכשהו במדינות המצליחות הפגיעה כאן הייתה פחות חמורה.

אז מהו המתכון האמיתי להצלחתן של המדינות הללו, בלי רמאות?

זו שאלה הרבה יותר קשה, ובכלל לא ברור שמה היה רלוונטי לשנות השישים רלוונטי להיום. אבל מהניתוח ההיסטורי ברור מה המתכון איננו כולל: את כל הדברים שכתובים במצע של סיריזה (או בספרה של שלי יחימוביץ'). מדינות לא צומחות בזכות שכר מינימום גבוה יותר, בזכות מיסים גבוהים יותר על חברות ומשקיעים, בזכות "עמידה על שלהן" מול הגופים שיכולים להלוות להם כספים ולהשקיע בהן, בזכות הלאמות ועודף רגולציה ובזכותה של אידיאולוגיה קיצונית.

המדינה הכושלת ביותר בתולדות העולם המערבי

ישנן הרבה מדינות כושלות בעולם, חלקן כושלות באופן יחסי כבר אלף שנים ויותר, אבל מדינה אחת מתבלטת מעל כולן – מדינה שלקראת מלחמת העולם השנייה התוצר לנפש שלה היה דומה לזה של צרפת, קנדה וגרמניה, אך כיום היא מדורגת ביחד עם מדינות עולם שלישי. המדינה הזו, הראויה לתואר "המדינה הכושלת ביותר בתולדות העולם המערבי", היא כמובן ארגנטינה.

לפני שנסביר מדוע היא כושלת, חשוב כמובן להזכיר שרמת החיים בארגנטינה גבוהה בהרבה מרמת החיים בשלל מדינות אפריקאיות, אסייתיות ודרום-אמריקאיות. אך אם הייתם מבקשים מכלכלן בשנת 1900 לבצע תחזיות כלכליות לגבי עתידן של מדינות שונות, ארגנטינה ככל הנראה הייתה המדינה שלגביה הטעות של הכלכלן הייתה הגדולה ביותר בכיוון השלילי.

סיפורה של ארגנטינה המודרנית מתחיל בתקופת צמיחה דרמטית מאוד בין 1860 ל-1930, שהתבססה בעיקר על יצוא מוצרי חקלאות ומשכה אליה מהגרים רבים מאירופה (כגון אימו של מרקו מהסדרה המצוירת "הלב").  התוצר לנפש של ארגנטינה היווה רק כ-35% מזה של ארצות הברית בשנת 1880 אך הגיע לכ-80% מהתוצר האמריקני בשנת 1905, רמה דומה לזו של מדינות אירופאיות רבות. מלכתחילה הממשלות ששלטו בארגנטינה התקשו לשלוט בנטייתן להגדיל את חובותיהן, והתקשו לנהל מדיניות פיסקאלית ומוניטארית מסודרת. בשנת 1890 התרחש המשבר הפיננסי המשמעותי הראשון במדינה וממשלת ארגנטינה פשטה את הרגל, אך בסך הכל נראה שלמרות חוסר יציבות מסוים יתרונותיה הכלכליים של המדינה שמרו אותה גבוה למעלה בטבלת העושר העולמית עד מלחמת העולם השנייה.

בשנת 1946 עלה חואן פרון לשלטון לאחר הפיכה צבאית, כשהוא מבטיח להמונים הבטחות דומות לאלו שמפלגת סיריזה מבטיחה כיום ליוונים, כל כך דומות שיכולתי להחליף את הנאומים ואף אחד לא היה שם לב. פרון חיזק את האיגודים המקצועיים בארגנטינה והפך אותם לכוח משמעותי במדינה, הלאים את חברות הרכבות הגדולות, חסם יבוא על מנת להגן על יצרנים מקומיים ובאופן כללי תמך במדיניות פרוטקציוניסטית.  עד שנת 1950 התוצר לנפש בארגנטינה ירד באופן יחסי, והיווה כמחצית מזה של ארצות הברית. ארגנטינה פספסה כמעט לחלוטין את תקופת הזהב המדהימה של הצמיחה הגבוהה בשנות החמישים והשישים שעברה על כל מדינות המערב.

תקצר היריעה מלתאר כאן את ההתפתחות הטראגית של השנים שאחרי משטרו של פרון, שדרדרה את ארגנטינה מקבוצת המדינות המפותחות לקבוצת המדינות המתפתחות ודרדרה את רמת החיים היחסית של אזרחיה באופן חסר תקדים בהיסטוריה של המאה העשרים. יתכן גם שההידרדרות החלה עוד לפני עלייתו של פרון ושאני עושה לו עוול מסוים. המקרה של ארגנטינה הוא יחודי ולכן הספרות הכלכלית בנושא היא עצומה, ובמהלך השנים הוצעו שלל הסברים למצבה הייחודי (ניתן לקרוא סיכום קצר שלהם כאן).

אם נחזור לנושא הרשומה, ניתן רק לראות את הדמיון הרב בין נאומיהם של מנהיגים ארגנטינאים רבים בשנים אחרי מלחמת העולם השנייה לבין הרעיונות שמציגים אלכסיס ציפראס ופוליטיקאים ישראלים מהשמאל בנאומיהם. רעיונות פופוליסטיים לא היו ככל הנראה הגורם היחיד לנפילתה של ארגנטינה, אבל הם בטח שלא עזרו לה לצאת ממצבה, והשפעתם על יוון תהיה זהה. ההיסטוריה חוזרת על עצמה כטרגדיה, שוב ושוב, עבור אלו שאינם מוכנים ללמוד ממנה.

סיכום: על צנע וצמיחה

טענה נפוצה אומרת שצנע מונע צמיחה. על ספרד ויוון להתנגד למדיניות הצנע ולתמוך בהעלאת שכר המינימום, הגדלת הוצאות הממשלה ושלל צעדים דומים שיצרו צמיחה, וכך יאפשרו להן להחזיר את חובותיהן. טענה זו איננה מבוססת בתיאוריה או בפרקטיקה הכלכלית במידה הדרושה על מנת לקחת את הסיכון העצום הכרוך בהפסקת הצנע – וכן, זהו סיכון עצום. מה יעשו המדינות הללו אם הרעיונות התיאורטיים המופלאים לא יתגשמו והצמיחה המיוחלת לא תגיע? חובותיהן הרי ילכו ויגדלו לאור הפסקת תכניות הצנע.

ממשלות לא יכולות "לייצר צמיחה" מאפס מתי שבא להן. הלוואי שהן היו יכולות. גם מדינות שאינן נמצאות במצבן של יוון וספרד מתקשות לייצר צמיחה בשנים האחרונות. הטיעונים הדומים שהעלה קיינס בשנות השלושים של המאה הקודמת לא התייחסו למדינות במצב הנוכחי של יוון וספרד, וקיינסיאנים מושבעים רבים המתנגדים לתכניות הצנע מאמינים בכל זאת שדרושות גם רפורמות מבניות משמעותיות במדינות האלו על מנת להפוך את הפירמות המקומיות לתחרותיות יותר ולמשוך השקעות זרות, מה שיצור את הצמיחה הנדרשת. רפורמות מבניות הן נושאים כגון שינוי מבנה ההעסקה במגזר הציבורי, פיטורים, הפרטות וכו'. הרפורמות האלו, שראש ממשלת יוון אלכסיס ציפראס עוצר כיום, יכולות להפוך את הימור הפסקת מדיניות הצנע לקצת פחות מסוכן.   

קל לתמוך בהימור המסוכן הזה מהצד, כשאתם כותבים באיזה עיתון זר ויודעים שלא תצטרכו להיות אחראיים במידה שהוא יכשל. קל להיתפס לאותו סיפור רובין-הודי שהתקשורת הכלכלית הישראלית כל כך אוהבת לספר, שוב ושוב, למרות שאין לו ממש קשר למציאות. קוראים אוהבים סיפורי רובין-הוד. קשה הרבה יותר לתמוך בהפסקת מדיניות הצנע כאשר הסיכון הוא עליכם, כאשר יש לכם אחריות של ממש על מצבם הכלכלי של מיליוני אנשים. תומכי הצנע האירופאים אינם אנשים רעים, אכזריים או אדישים לסבלם של ההמונים, ובטח שלא טיפשים או לא מעודכנים מספיק בתיאוריות הכלכליות החדישות והאופנתיות ביותר כרגע. הם בסך הכל שונאי סיכון, ומה שאדם שונא סיכון עושה בעת משבר זה קודם כל להחזיר חובות, כי חובות הופכים אנשים ומדינות לפגיעים מאוד לזעזועים חיצוניים. חובות הם דבר מסוכן. וכן, בהחלט יתכן שיוון צריכה לשמוט חלק מחובותיה או להיות קשיחה יותר מבחינת יחסה אל דרישותיהם של הגרמנים, אבל מפלגת סיריזה לא מייצגת רק את הקו הזה. היא מייצגת משהו אחר לחלוטין, היא ממגיעה ממקום אידיאולוגי אחר לחלוטין. 

התשובה לשאלה שבכותרת הרשומה תלויה בסופו של דבר בהחלטותיהם של תושבי יוון. קשה לי להאמין שציפראס ומפלגתו ישנו את עורם, אך תושבי יוון בהחלט יכולים להחליט לבחור בממשלה אחרת בעוד מספר שנים מהיום, לאחר שהכישלון של ציפראס יהיה אולי יותר ברור. הסיכוי היחיד של יוון לחולל "נס" משלה ולהשיג את מערב וצפון אירופה הוא מדיניות שתתמוך בהגדלת השקעות והפניית הכספים לתיעוש מהיר, מדיניות שתיצור את ה"נוקיה" היוונית או את ה"טבע" היוונית, מדיניות של רפורמות שיהפכו את נמלי הים של יוון ליעילים בקנה מידה הונג-קונגי ויביאו למדינה מרכזי פיתוח של אינטל.

המשבר הנוכחי הוא עניין זמני, בדרך כזו או אחרת הוא יחלוף, אך הוא גם מהווה הזדמנות פז לעריכת הרפורמות המבניות הדרושות על מנת להציב את המדינה על המסלול המהיר להצלחה אחריו. האם אזרחי יוון ישכילו לנצל אותו באופן ראוי, או שהם יבחרו להמשיך בדרך שבה הלכו עד כה? אני מניח שנצטרך להמתין ולראות.

כולנו נולדנו לעולם שמקדש את הקדמה הטכנולוגית, את היצירתיות, את המדענים והמהנדסים. אפשר להתווכח על הפרטים, אבל אין בשום מדינה בעולם היום מפלגה פוליטית בעלת עוצמה של ממש שמתנגדת באופן גלוי לקדמה טכנולוגית.

למעשה, זהו מצב עניינים מאוד יוצא דופן בקנה מידה היסטורי. מרבית החברות במרבית התקופות היו שמרניות למדי, ואנשים שהציעו חדשנות טכנולוגית סבלו רדיפות ואיומים בדומה לאנשים שהציעו חדשנות תיאולוגית או פילוסופית. גם כאשר בני אדם הגיעו להישגים מרשימים במתמטיקה ומדעים אלו לרוב לא היתרגמו להתפתחויות טכנולוגיות דרמטיות ששינו את שיטות הייצור ושיפרו את איכות החיים, ויש סיבות טובות מאוד לכך, כפי שנראה בהמשך.

יואל מוקיר הוא פרופסור להיסטוריה כלכלית באוניברסיטת נורת'ווסטרן, מומחה עולמי למהפכה התעשייתית ואחד המרצים הטובים ביותר שיצא לי לשמוע אי פעם. בשנת 1992 הוא הוציא לאור ספר העוסק ביצירתיות טכנולוגית שהפגינו חברות היסטוריות תחת השם:

 The Lever of Riches: Technological Creativity and Economic Progress

מכיוון שמדובר בספר היסטוריה עשרים השנים שחלפו מאז יציאתו לאור לא פגמו במידה משמעותית ברלוונטיות שלו לעולמנו. למרות זאת שאלתי את מוקיר כיצד הוא היה משנה את הספר לאור מחקרים חדשים שהופיעו בעשורים האחרונים, ושילבתי את תשובותיו ברשומה, כמו גם נושאים שהופיעו בספרים מאוחרים יותר.

ספר זה ומאמרים אחרים שכתב מוקיר עונים באופן משכנע למדי על שאלות שספרים פופולארים יותר וחדשים יותר כגון "רובים, חיידקים ופלדה" של ג'ארד דיימונד או "קיצור תולדות האנושות" של יובל נוח הררי משאירים פתוחות, ובראשן החידה הגדולה ביותר של חמש מאות השנים האחרונות: מדוע נוצר פער העושר העצום בין אירופה וגרורותיה לבין שאר העולם?

כיצד משיגים צמיחה ארוכת טווח

צמיחה היא גידול בעושרה של מדינה, בתוצר או בתוצר לנפש. מוקיר מחלק את ערוצי הצמיחה האפשריים לארבעה סוגים. שלושת הסוגים הראשונים הם מוגבלים מטבעם, ואני לא ארחיב לגביהם מכיוון שהם לא רלוונטים לנושא הרשומה:

1. צמיחה דרך השקעה וצבירת הון פיזי – למשל מה שמוכר לסטודנטים לכלכלה בתור "מודל סולו".
2. צמיחה דרך מסחר והתמחות הדדית – ראו את הרשומה שכתבתי על "האופטימיסט הרציונאלי" והדוגמה של עיקרון היתרון היחסי של ריקרדו.
3. צמיחה דרך תשואה חיובית לגודל האוכלוסיה – לגודל האוכלוסייה של מדינה יש השפעה חיובית על הכלכלה, מכיוון שאוכלוסייה גדולה יותר מספקת תמריצים גבוהים יותר ליצירתיות וחדשנות טכנולוגית.

ערוצי הצמיחה האלו מוגבלים מכיוון שההון שנצבר סובל מתשואה שולית פוחתת (המפעל המאה במדינה יתרום לתוצר שלה פחות מהמפעל העשירי), מספר שותפי המסחר עבור מדינה ספציפית והאפשרויות להתמחות הדדית הוא סופי, וסביר להניח שגידול של 10% באוכלוסייה של מיליארד איש ישפיע פחות על התמריצים ליצירתיות וחדשנות מגידול של 10% באוכלוסייה של מאה אלף איש. שלושתם נתקלים בשלב כזה או אחר במגבלה של תשואה הולכת ופוחתת.

הסוג הרביעי, לעומתם, הוא אינסופי ברמה התיאורטית: צמיחה בידע.

צמיחה בידע כוללת לא רק ידע טכנולוגי אלא גם ידע מדעי, ידע ניהולי, שיטות ממשל יעילות יותר וכו'. בניגוד לגורמי הצמיחה האחרים, צמיחה בידע יכולה ברמה העקרונית לתמוך בצמיחה כלכלית קבועה, אינסופית, חסרת מגבלות [1]. אמנם המוח האנושי מוגבל מטבעו, אבל איננו יודעים מהן המגבלות שלו מבחינת כושר ההמצאה וההתפתחות המדעית, ואין סיבה מיוחדת לחשוב שהגענו למגבלות האלו או שנגיע אליהן בעתיד הקרוב. מוקיר קורא לצמיחה זו "צמיחה שומפטרית", על שמו של הכלכלן ג'וזף שומפטר שהדגיש את חשיבות היצירתיות הטכנולוגית לצמיחה.

צמיחה בידע ובטכנולוגיה היא "ארוחת החינם", היא הגביע הקדוש, אבן החכמים, האלילה הנצחית של הכלכלנים והפתרון הטוב ביותר לכל הבעיות עלי אדמות – לעוני, לרעב, למחלות, למלחמות, לחובות הממשלות, למגמות דמוגרפיות, לזיהום הסביבה, להתחממות הגלובאלית ולכל דבר אחר שתרצו. אם אין צמיחה כזו שאר ערוצי הצמיחה ימוצו בשלב כזה או אחר, וממשלות יתקשו להתמודד עם הבעיות הללו. הן יהיו זקוקות למדיניות פרוגרסיבית כדי להתמודד עם בעוני, המדיניות הזו עלולה לדכא צמיחה מסוגים אחרים, אנשים יאלצו לקצץ את רמת החיים שלהם כדי להילחם בהתחממות הגלובאלית ולמנוע את זיהום הסביבה וכך הלאה. אם יש צמיחה מבוססת ידע כל שאר הבעיות ניתנות לפתרון: אם אנחנו יכולים לייצר יותר בפחות זמן עם פחות משאבים נוכל בו זמנית גם להחזיר את חובות העבר, גם להפחית את הרס סביבת המחייה שלנו וגם להפוך את העניים לעשירים יותר.

אבל צמיחה כזו היא גם תופעה שברירית וחמקמקה עד מאוד. כך כותב יואל מוקיר בתחילת הספר (בתרגום חופשי):

"בדרך כלל הכוחות המתנגדים להתקדמות טכנולוגית היו חזקים הרבה יותר מהכוחות השואפים לשינוי. חקר ההתקדמות הטכנולוגית, לפיכך, הוא חקר של יוצאי הדופן, של המקרים שבהם כתוצאה משילוב נדיר של נסיבות הנטייה הטבעית של חברות לגלוש לשיווי משקל שמרני נשברה. העושר חסר התקדים ששיעור ניכר מאוכלוסיית העולם נהנים ממנו כיום נובע מגורמים מקריים הרבה יותר מכפי שנהוג לחשוב.

מעבר לכך, הקדמה הטכנולוגית דומה לפרח עדין ופגיע, ששגשוגו תלוי לא רק בסביבה מתאימה ובאקלים וחייו לרוב קצרים. הוא מאוד רגיש לסביבה החברתית והכלכלית ויכול להיפגע בקלות על ידי שינויים מאוד קטנים בתנאים החיצוניים. אם ישנו לקח שראוי ללמוד מההיסטוריה של הטכנולוגיה אז הוא שאסור לנו לקחת כמובן מאליו את הצמיחה בידע, כמו גם את הסוגים האחרים של הצמיחה."

לאורך תולדות האנושות היו תקופות של צמיחה מהירה בידע שחוו ציוויליזציות שונות, אבל האירופאים הצליחו למתוח את הצמיחה הזו על פני פרק הזמן הארוך ביותר כתוצאה משילוב נדיר של נסיבות, מה שהוביל אותם למהפכה התעשייתית שהעניקה להם את הכוח לכבוש, פיזית, מסחרית ופילוסופית, את העולם כולו. כיצד זה קרה?

קיצור תולדות ההיסטוריה הכלכלית של העולם

במשך מרבית שנות קיום המין האנושי, האדם היה לכוד במנגנון שנקרא "המלכודת המלתוסיאנית" (חלק זה אינו מופיע בספר של מוקיר אלא בספרים אחרים, הבנתי שמוקיר לא כל כך מתלהב מהקונספט אבל לדעתי זה נחמד, ראו הרחבה כאן). מנגנון זה מבוסס על ארבע הנחות בסיס:

1. כאשר ההכנסה לנפש גדלה שיעור הילודה גדל
2. כאשר ההכנסה לנפש גדלה שיעור התמותה קטן
3. כאשר האוכלוסייה גדלה ההכנסה לנפש קטנה
4. אין צבירת הון

נסו לדמיין אוכלוסייה של זאבים שחיים על אי גדול. עקב התקררות גלובאלית יורד מפלס פני הים ונחשף גשר יבשתי חדש אל אי סמוך, בו חיות להן בשלווה כבשים חסרות כל מנגנוני הגנה בפני הטורפים החדשים. הדור הראשון של הזאבים שיגיע לאי הסמוך יחווה שיפור משמעותי "בהכנסתו"; הם יחיו טוב, לא יסבלו מתת-תזונה, יביאו יותר צאצאים שישרדו ויגיעו לבגרות, ימותו פחות ברעב ומחלות ואוכלוסייתם תגדל במהירות. אך מספר הכבשים אינו גדל יחד איתם; עד מהרה ייכחדו הכבשים או יפתחו עמידות מסויימת לטורפים החדשים, וכמות גדולה יותר של זאבים תאלץ להתחלק בכמות קטנה יותר של כבשים. "ההכנסה לנפש" של הזאבים תחזור למצב העמיד. כך היה גם עם בני האדם עד המהפכה התעשייתית: התוצר לנפש התנדנד לפי כל מני אירועים כגון מלחמות, מגפות ופיתוחים טכנולוגיים חדשים, והיה שונה באזורים עם שיעורי תמותה וילודה שונים, אבל הוא לא צמח. בטווח הארוך בני האדם תמיד חזרו לאותה הנקודה, לתוך המלכודת המלתוסיאנית. אם הם פיתחו טכנולוגיה חדשה הם נהנו מרמת חיים גבוהה יותר למשך מספר דורות, עד שהאוכלוסיה הייתה גדלה מספיק ורמת החיים הייתה יורדת בחזרה אל המצב הקודם.

כל זה נגמר במהפכה התעשייתית, תודות לשיפור טכנולוגי דרמטי, מתמיד וקבוע – דמיינו לעצמכם שבמקום גשר יבשתי יחיד הזאבים לומדים להכין לעצמם סירות ולהתחיל לשוט בעולם שכולל אינסוף איים המאוכלסים בכבשים תמימות. החלה צבירה של הון שהגדלה את קיבולת הייצור דרך קבע. בהמשך לשיפור הזה נלווה גם השינוי הדמוגרפי, במסגרתו נשות העולם המערבי הפסיקו להביא מספר גדול של צאצאים, עברו להשקיע באיכות על חשבון כמות, והנחות הבסיס של המודל המלתוסיאני התפרקו.

המהפכה התעשייתית הייתה נקודת מפנה דרמטית בהיסטוריה האנושית. כל נתון שתרצו, מהכנסה לנפש, תוחלת חיים, תמותת תינוקות, זיהום הסביבה וכו', שינה את המגמה ההיסטורית שלו בנקודת המפנה הזו. זו לא סתם "עוד מהפכה" כפי שאני זוכר שלימדו אותי בתיכון, נקודת זמן שבה אנשים התחילו לבנות מפעלים ואולי גם המציאו עוד כמה דברים שימושיים – זה היה פיצוץ עצום, בקנה המידה של המהפכה הניאוליתית (תחילת המעבר לחקלאות). המין האנושי שאחרי המהפכה התעשייתית לא דומה למין האנושי שלפניה. מכיוון שהפיצוץ התרחש על פני כמאתיים שנה היה קשה לבני אדם להבחין בו באותה התקופה, ואפילו כיום ספרי היסטוריה סטנדרטים מעניקים לו (במקרה הטוב) את אותה החשיבות שהם מעניקים לאירועים שוליים בהרבה מבחינת השפעתם על האנושות כגון המהפכה הצרפתית או מלחמת העולם השנייה. סביר שבעוד מאות ואלפי שנים מהיום המהפכה התעשייתית תהיה האירוע המרכזי שאליו יתייחסו בהקשר של התקופה הנוכחית שבה אנחנו חיים, כל השאר פשוט מתגמד לעומתה.

מפעל לעיבוד מתכות, המהפכה התעשייתית. מקור: ויקיפדיה

מדוע דווקא האירופאים?

מוקיר סוקר בספרו את ההיסטוריה הטכנולוגית של האנושות במשך 2000 – 3000 השנים האחרונות, ואינו מסתיר את אכזבותיו מהישגיהן של כל הציוויליזציות שקדמו לאירופה של אחרי שנת 1500. למרות התקדמויות מדהימות בפילוסופיה, באמנויות ובמדעים, היוונים, הרומאים, המוסלמים ואימפריות אחרות לא הראו התקדמות דרמטית ביכולת הייצור הטכנולוגית של מוצרי בסיס כגון מזון וביגוד. נראה שתשומת ליבם של האנשים המשכילים והמוכשרים במרבית התקופות הייתה מוקדשת למכשירים סופר-מורכבים שמסוגלים לחזות את תנועת גורמי השמיים או לוויכוחים תיאולוגיים, ולא לדברים ארציים כגון איכות המחרשה ששימשה את עבדיהם בשדה או שכלול פעולתן של טחנות קמח. בהכתבותי איתו טען מוקיר שלו כותב את הספר מחדש כיום הוא היה מזלזל פחות בהתקדמות הטכנולוגית של היוונים והרומאים, מכיוון שבשנים האחרונות התגלו עדויות לכך שהם היו מתקדמים יותר מכפי שחשבו לפני עשרים שנים, אבל עדיין נראה שהם לא מיצו את הפוטנציאל שהיה להם.

למשל, לא ברור מדוע המצאות כגון פרסות לסוסים ורתמות מודרניות לא הופיעו כבר אצל הרומאים, למרות שאלו לא היו המצאות מורכבות והרומאים יכלו להרוויח רבות מהן, כמו גם משקפי זכוכית וטכניקות חדשות לעיבוד מתכות. לא ברור מדוע הסינים לא הצליחו לתרגם את המצאת אבק השריפה או את יכולות עיבוד המתכות המתקדמות שלהם ליתרון צבאי על האירופאים במאה ה-19. כמעט אף אחת מההמצאות של השלב הראשון של המהפכה התעשייתית לא הייתה מכה בהלם את ארכימדס 200 שנים לפני הספירה – הן לא היו מבוססות על התקדמות מדעית כלשהי שלא הייתה ידועה לו, ובכל זאת, הוא לא חשב עליהן. ממציא אחר מהתקופה הקלאסית, הרון מאלכסנדריה, המציא כמאה שנים לאחר הספירה סוג של מנוע קיטור, אך לא חשב להשתמש בו למטרות מעשיות כלשהן והסתפק בהצגתו כגאדג'ט מגניב.

משהו עצר אותם.  

שלא תבינו אותי לא נכון, לכל ציוויליזציה היו הישגים מרשימים משלה: לרומאים היה את הבטון ואת המבנים הציבוריים, למוסלמים את המתמטיקה והישגים ברפואה ובכימיה, לסינים היו בין השאר את אבק השריפה, הנייר והמצפן, אבל כל אלו מחווירים לחלוטין בהשוואה למה שהאירופאים השיגו החל משנת 1500. למעשה, כבר בימי הביניים קצב ההמצאות האירופאיות עלה על זה של הרומאים, ולפי חלק מההיסטוריונים בשנת 1500 הם כבר היו הציוויליזציה המתקדמת ביותר מבחינה טכנולוגית בתולדות האנושות, למרות שהם לא היו מתקדמים במיוחד מבחינה מדעית וארגונית. המהפכה התעשייתית אפשרה להם להפוך את היתרון הטכנולוגי הראשוני הזה לזינוק אדיר מימדים שיצר פערים חסרי תקדים במונחים היסטוריים בינם לבין שאר האנושות – אם בעבר המדינה העשירה ביותר בעולם הייתה עשירה פי 2 או 3 מהמדינה הענייה ביותר, כיום היחס גדול מעשרים, והשינוי הזה החל במהפכה התעשייתית.

אז מה היה כל כך מיוחד באירופאים?

מדוע כל הציוויליזציות האחרות נעצרו?

מדוע המהפכה התעשייתית לא התרחשה בבגדד של המאה העשירית לספירה? ברומא של המאה הראשונה? בסין של המאה ה-14? מדוע דווקא אירופה של המאה ה-18?

ישנן תשובות רבות לשאלות האלו, חלקן הופיעו גם בספרים אחרים, אך הבנת הדיון מחייבת עיסוק "פילוסופי" מעט במשמעות של הסבר סיבתי. למעשה, רבות מהתשובות הן "מקורבות" ולא "אולטימטיביות".

למשל, אם ישנו פרח הפורח בחצר, אז הסיבה המקורבת לכך שהוא פורח דווקא בחצר הזאת תכלול את הימצאותם של מים וחומרים מזינים מתאימים בקרקע והשמש בשמים, אבל הסיבה האולטימטיבית היא שהגיע גנן ושתל אותו דווקא כאן. נכון, הפרח לא יכל לצמוח ללא המים והשמש, אבל הוא לא נמצא כאן בזכותם, הוא נמצא כאן בזכות הגנן.

בימי הביניים אירופה עדיין לא הייתה ציוויליזציה מרשימה במיוחד, בטח שלא ביחס לשלושת האחרות שהזכרתי. מערכות הביוב ברומא, למשל, לא חזרו לרמתן מימי הרומאים עד למאה ה-18. סין הייתה מדינה עצומה ויציבה יחסית עם בירוקרטיה מסודרת שהפיצה טכנולוגיות ושיטות ייצור חדשות בין חקלאיה. האימפריה המוסלמית הייתה גם היא עצומה, כללה מעמד משכיל רחב ושאבה ידע ומומחים ממזרח וממערב. חייזר שהיה נוחת על כדור הארץ בשנת 1400 לא היה מהמר על אירופה בתור הכוח השולט בעולם העתידי (ובטח שלא על בריטניה, אי נידח שפיגר אחרי מרכז היבשת במובנים רבים). סביר שהוא היה מהמר על סין. ובכל זאת, כפי שמציין אחד ההיסטוריונים שמצטט מוקיר, אחרי שנת 1500 סין מפסיקה להיות מעניינת עבור היסטוריונים של הטכנולוגיה, ומאז ועד היום ההיסטוריה של הטכנולוגיה היא פחות או יותר אך ורק ההיסטוריה האירופאית של הטכנולוגיה.

למעשה, השאלה החשובה היא לא מדוע סין לא הצליחה, אלא מדוע אירופה כן הצליחה. סין אולי הגיעה רחוק יותר מכל ציוויליזציה אחרת לפניה, אבל היא נעצרה מאותה הסיבה העקרונית שבגללה כל האחרות נעצרו, בגלל אותו "חוט השני" שעובר דרך כל הדברים שאני קורא על צמיחה כלכלית: כוחן של קבוצות לחץ.  ככל הנראה לא היה אדם שהבין זאת יותר טוב מג'וזף שומפטר, שהגה את השימוש המודרני במונח "הרס יצירתי".

כאשר מפתחות שיטות ייצור ותפיסות ארגוניות חדשות הן דוחקות הצידה מוסדות וותיקים, פוגעות באנשים בעמדות מפתח שהתעשרו כתוצאה מהמצב הקיים ויוצרות שינוי דרמטי באורח החיים. מכיוון שהרווחים מהשינוי הם עתידיים ומתחלקים על פני רבים, בעוד שהכאב של השינוי פוגע באופן מיידי ודרמטי במעטים, בדרך כלל מתארגנות קבוצות לחץ שמצליחות לעצור את השינוי. אלו יכולים להיות פקידים בכירים בבירוקרטיה הסינית, אצילים במזרח אירופה, מקורבים למלוכה בספרד, גילדות מקצועיות בצרפת, כהני דת בארצות האיסלאם או תעשיינים ישראלים. ההיסטוריה והקונטקסט אינם משנים, קבוצת לחץ היא קבוצת לחץ והיא נראית ופועלת באותו האופן בכל מקום ובכל תקופה.

שעון מים מתקופת הזהב של האימפריה המוסלמית. מקור: ויקיפדיה

התחרות האירופאית

אז שאלה יותר נכונה היא זו: מדוע באירופה לקבוצות הלחץ היה פחות כוח לעצור את הקידמה?

מן הסתם מדובר בשילוב של נסיבות, אך אחד הגורמים המרכזיים היה קיומה של תחרות רב-לאומית על הישגים כלכליים וצבאיים.

מלחמות, באופן עקרוני, אינן טובות לכלכלה. הן הורסות חיי אדם והון, ויוצרות מצב שבו שווה פחות להשקיע בהון אנושי (השכלה, הכשרות מקצועיות) ובהון פיזי (דרכים, מבנים ציבוריים, נמלים). למרות מספר אנקדוטות יוצאות דופן שאנשי צבא (ונאס"א) נורא אוהבים להזכיר כדי להצדיק את תקציביהם, הטכנולוגיות המפותחות עבור לחימה בדרך כלל לא מוצאות שימושים אזרחיים של ממש. המדינות האירופאיות המיליטריסטיות ביותר לפני המהפכה התעשייתית, כגון שבדיה תחת קרל ה-11, צרפת תחת לואי ה-14 ופרוסיה בתקופת פרדריק הגדול, לא אופיינו בהתפתחויות טכנולוגיות משמעותיות בתחומים האזרחיים כתוצאה מהמלחמות הרבות.

אך גם מצב של שלום נצחי הוא לא אידיאלי; כאשר אין איומים על המדינה אין לחץ לשינוי של מוסדותיה, וכאשר אין לחץ לשינוי המוסדות לא ישתנו. קבוצות הלחץ ישארו במקומן, לנצח, כי בסך הכל העסק עובד ולאף אחד אין סיבה להתמודד איתן. למעשה יש כאן טרייד-אוף, עם איזו שהיא נקודה אופטימאלית באמצע. בנקודה האופטימאלית יש לנו אזור שמתקיימת בו תחרות קבועה ומתמשכת בין ישויות פוליטיות, שמכריחה אותן להתייעל ומונעת מקבוצות לחץ פנימיות לעצור קדמה טכנולוגית, אך התחרות איננה הרסנית מדי עבור הכלכלה כך שלאנשים שווה להשקיע בהון. נראה שיבשת אירופה פשוט הייתה קרובה לנקודת האופטימום הזו יותר מכל ציוויליזציה אחרת בהיסטוריה האנושית.

למרות זאת, גם באירופה ישנן מספר רב של דוגמאות לקבוצות לחץ שניסו לעצור את הקידמה הטכנולוגית:

• בשנת 1397 על החייטים בעיר Clogone נאסר להשתמש במכונות אשר ייעלו את עבודתם
• בשנת 1561 מועצת העיר Nuremberg, אשר הושפעה על ידי גילדות מקומיות, יצאה בהתקפה על חרש נחושת מקומי בשם Hans Spaichl שהמציא מכשירים אשר שיפרו את יעילות העבודה. בהתחלה הם נתנו לו פרס על המצאותיו, לאחר מכן הטרידו אותו וגרמו לו להתחייב לא למכור את המכונות שלו לאחרים, הציעו לרכוש ממנו את המכונות, ובסוף איימו לכלוא כל מי שישתמש במכונה החדשה.
• נול חדשני לאריגת סרטים הומצא בדנציג בשנת 1579, אך הממציא שלו הוטבע בחשאי בהוראת מועצת העיר.
• בשנת 1299 יצאה הוראה בעיר פירנצה האוסרת על בנקאים להשתמש בספרות ערביות שהיו יותר יעילות.
• במאה ה 15 גילדות בפריז הצליחו לדחות את הכנסת מכונות הדפוס הראשונות לעיר בעשרים שנים.
• בתחילת המאה ה-19 שלח נפוליאון את חייליו על מנת להגן על ג'וזף מרי ג'אקארד, ממציאו של נול חדשני הנשלט על ידי כרטיסים מנוקבים, מפני גילדת האורגים של ליון.
• במהלך התפרעויות הלודיטים בשנים 1811-1813 ממשלת בריטניה פרסה 12,000 חיילים כנגד הפורעים, כוח גדול יותר מהצבא של וולינגטון שנלחם נגד נפוליאון בשנת 1808.

אך הנקודה המרכזית היא זו: בטווח הארוך קבוצות הלחץ האירופאיות נכשלו מכיוון שהממציאים יכלו לעבור לארצות מתחרות. החזית הטכנולוגית נעה בתחומים שונים לאורכה ורוחבה של היבשת, בין צפון איטליה, גרמניה, צרפת, ספרד, פורטוגל, הולנד, ארצות סקנדינביה ובריטניה. בכל תקופה ובכל תחום אזורים אחרים היו המובילים, וכאשר קבוצות לחץ צברו כוח והובילו לדשדוש באזור מסוים היצירתיות פשוט נדדה לה למדינה חדשה ומוצלחת יותר.

רק באירופה אנשים שקידמו חדשנות טכנולוגית, מדעית, פילוסופית או דתית תמיד יכלו לסמוך על המערכת הרב-לאומית על מנת שתגן עליהם, לפחות במידה מסוימת, מפני הנטיה האנושית לשמרנות המשולבת עם כוחן של קבוצות לחץ – ולכן הצמיחה הטכנולוגית באירופה נמשכת זמן כה רב, עד ימינו למעשה.

לודיטים בבריטניה. מקור: ויקיפדיה

גורמים נוספים

מוקיר מציין בספרו גורמים נוספים, מעט שוליים יותר. ראשית כל יש את נושא המוסדות (ראו כאן הרחבה) – במערב אירופה שעל סף המהפכה התעשייתית המערכת הפוליטית הייתה פלורליסטית ומתקדמת יותר, ריכוזית פחות, לסוחרים ולבורגנים היה יותר כוח פוליטי מאשר באזורים אחרים. נראה שחלק מההבדלים האלו נמתחים אחורה אל תוך ימי הביניים. זהו כמובן גורם חשוב, אך אין כאן תשובה לשאלה "מדוע מלכתחילה היו המוסדות שונים", סביר שתשובה לשאלה זו תחזיר אותנו לפסקאות הקודמות. אחרים מזכירים למשל את העובדה שכלכלות יוון ורומא היו מבוססות על עבדות – אך גם ציוויליזציות שלא היו מבוססות על עבדות לא חוו פריצה טכנולוגית. גורמים גיאוגרפיים, כגון אלו שמודגשים על ידי ג'ארד דיימונד בספרו "רובים חיידקים ופלדה", אולי מסבירים באופן סביר דברים שהתרחשו לפני אלפי שנים, אבל הם נופלים תחת ניתוח רציני של תקופת המהפכה התעשייתית (אם כי גם דיימונד מזכיר את עניין התחרות).

גורם נוסף הוא החיבור בין המעמד המשכיל למעמד העובד, שהתבטא בדמותו של הנזיר הנוצרי. בציווילזציות אחרות האנשים המשכילים שידעו קרוא וכתוב והיו מסוגלים להשאיר אחריהם ספרים ושרטוטים טכניים היו שייכים לאליטות המנותקות מההמונים, ועל כן לא פלא שהם לא התעניינו בבעיותיו היום-יומיות של החקלאי. כמה מההמצאות המדהימות ביותר ביוון, רומא וסין הן לא יותר מגאדג'טים חסרי חשיבות מעשית, שנועדו לפאר את האינטלקט של הממציא – לא לעזור לאיכר לגדל יותר אורז למ"ר ולא לעזור לתופרת להכין בגדים בעלות נמוכה יותר. רבות מההמצאות הטכנולוגיות באירופה של ימי הביניים פותחו, שוכללו והופצו על ידי הנזירים, שעבדו בעצמם בחקלאות וייצור בקנה מידה זעיר והם היו מחוברים יותר למעמדות הנמוכים.

גורם אחר שזוכה לתשומת לב רבה הוא הדת והתרבות. מקס וובר טען בתחילת המאה הקודמת שלפרוטסטנטים יש איזו שהיא נטייה טבעית לבורגנות ומסחר שתורמת להצלחתם הכלכלית, והצית מאה שנים של וויכוחים בנוגע לדתות שתומכות יותר או פחות בקידמה ונושאים דומים. גם כאן ישנו עיסוק בגורם מקורב ולא בגורם אולטימטיבי. למה נראה שדווקא הנצרות הייתה יותר פתוחה לשינויים טכנולוגיים מהבודהיזם והאיסלאם? אולי למנהיגי הנצרות לא הייתה ברירה אחרת לנוכח המלחמות התכופות בין ארצות הנוצרים? ולמה בתקופות קדומות יותר הבודהיזם לא עצר את הקדמה הטכנולוגית בסין, ובתקופות מאוחרות יותר הוא כן עצר?

בשנים האחרונות מקדיש יואל מוקיר חשיבות רבה לגורמים תרבותיים (ראו הרצאה שלו בסוף הרשומה), ומהתכתבותי איתו עולה כי כיום הוא שם דגש רב יותר על אידיאולוגיות ותרבות, אך הוא מסביר כיצד אותם גורמים תרבותיים התפתחו במידה רבה בגלל הפיצול הפוליטי והתחרות הפנימית באירופה. חשוב להבין שגורמים תרבותיים אינם מופיעים להם באקראי, מהשמים, תמיד ישנו הסבר אולטימטיבי עמוק יותר.

אינספור ספרים נכתבו על גורמים כאלו ואחרים, ומן הסתם גם להסברים אחרים ישנה חשיבות, אך נראה שהתחרות היא ההסבר המשכנע מכולם בתור עמוד התווך של ההצלחה האירופאית.

עלייתה ונפילתה של בריטניה

שאלת התרחשותה של המהפכה התעשייתית דווקא בבריטניה ולא במדינות אירופאיות אחרות היא זניחה ביחס לשאלת התרחשותה באירופה: בריטניה לא הייתה המעצמה האירופאית המובילה ביותר מבחינה טכנולוגית בשנת 1600 וגם לא בשנת 1900, לאחר שאיבדה את היתרון הטכנולוגי שלה על האחרות. כפי שציינתי לפני כן, בתקופות שונות ובתחומים שונים החזית הטכנולוגית באירופה נעה בין הולנד, גרמניה, צרפת, צפון איטליה, ספרד, פורטוגל ובריטניה, ובהמשך גם לארצות הברית, ושום מדינה לא החזיקה בבכורה במשך זמן רב. ההולנדים למשל הובילו את אירופה במשך שנים רבות, ובכל זאת בתקופת המהפכה התעשייתית הם היו בלתי-יצירתיים בעליל בהשוואה לאומות אחרות.

ובכל זאת, גם הצלחתה של בריטניה היא שאלה שדרוש לה מענה, ועוד לא קיים קונצנזוס בנוגע לתשובות עבורה.

אין ספק שההמצאות החשובות ביותר במהפכה התעשייתית הופיעו לראשונה בבריטניה, אבל היה לה תפקיד גדול יותר ביישומן ושכלולן של המצאות מאשר בתהליך ההמצאה עצמו. רמת ההשכלה הכללית בבריטניה הייתה נמוכה יותר מאשר במדינות אחרות בערב המהפכה התעשייתית, אך היא התברכה באליטה חזקה במיוחד של בעלי כישורים טכניים שהיו קריטיים עבור יישומן של ההמצאות. לבריטניה גם לא היה יתרון מדעי חזק על מדינות אירופאיות אחרות, ואכן למדע לא היה תפקיד משמעותי בשלב הראשון של המהפכה התעשייתית. רק אחרי 1850 תפקידו של המדע הפך להיות משמעותי יותר, וגרמניה וצרפת ניצלו זאת על מנת להדביק את בריטניה, ובסופו של דבר לעקוף אותה.

צרפת, המתחרה הקרובה ביותר של בריטניה, נפגעה מתפיסות אנטי-פרוטסטנטיות ולאחר מכן מהמהפכה הצרפתית ותוצאותיה, ובריטניה שאבה ממנה מהגרים בעלי כישורים. היתרון הבריטי הקטן בשנת 1780 הפך ליתרון עצום בשנת 1815, ויש כאלו שטוענים שלמהפכה ולמלחמות נפוליאון היה תפקיד משמעותי כאן (אם כי רצוי לזכור שנפוליאון דווקא הקים מוסדות נאורים שתמכו ביצירתיות טכנולוגית, במוביליות ובצמיחה בארצות שבהן שלט ברחבי אירופה).

ככל הנראה המאפיין הייחודי ביותר של הממשלה הבריטית היה היותה ממשלה שהתמקדה בהגנה על בעלי הרכוש, מה שמסביר את חוקי הפטנטים המתקדמים בבריטניה, אשר הופיעו החל משנת 1624, בעוד שלצרפת הם הגיעו רק בשנת 1791 ולמדינות אחרות באירופה רק במאה ה-19 [2]. מלבד הפטנטים הייתה מדיניות כללית של הענקת פרסים שונים לממציאים, שהייתה בלתי עקבית ולעיתים מושחתת אך סיפקה גם היא תמריץ כלשהו. ישנן דוגמאות רבות לממציאים צרפתיים חשובים שמתו בעוני ואף התאבדו, ונראה שבאופן כללי היה להם יותר קשה להתעשר מאשר לממציאים הבריטיים.

מסיבות שונות ההתנגדות לטכנולוגיות חדשות בבריטניה בתחילת המהפכה התעשייתית הייתה פחותה מאשר במדינות אחרות. בין השנים 1750 – 1850 הממשלה הבריטית תמכה ללא הפסקה בצדם של אלו שקידמו את הטכנולוגיה ואת המסחר החופשי – מצב יוצא דופן ביחס למדינות אחרות. המעמדות השולטים בבריטניה היו בעלי הנכסים, והטכנולוגיות החדשות פשוט לא איימו עליהם, וגם לא על מרבית העובדים. בצרפת ובמקומות אחרים תעשיות רבות הצליחו לעצור את הקדמה באותה התקופה, ולגילדות העירוניות היה יותר כוח להשפיע על רגולציה מקומית, אם כי גם שם הייתה מגמה של ירידה בכוחן של הגילדות (המהפכה הצרפתית חיסלה אותן במידה רבה).

מדוע בריטניה הפסידה את ההובלה לקראת סוף המאה ה-19?

באמצע המאה ה-19 המעמד השולט בבריטניה החל לסגור את שערי הכניסה לאליטה עבור יזמים חדשים. הבריטים ניסו לדבוק בחובבנות וסירבו להיכנע לטרנד העולה של שיטתיות מדעית, מוסדות השכלה גבוהה חזקים, מוסדות השכלה טכנית ועוד. לימוד תוך כדי עבודה והתמחות נשארו המאפיינים המרכזיים של התעשייה הבריטית, בזמן שבארצות אחרות הממציאים למדו במוסדות מסודרים עם אוריינטציה טכנית חזקה. מערכת החינוך הבריטית קיבלה אליה את בני מעמד הביניים החדש, אבל לא לימדה אותם מדעים שימושיים, ובוגריה הלכו לעבוד בכל מני מקצועות חופשיים ולא בהנדסה ומדעים יישומיים. למעמדות המובילים בבריטניה לא היה מה להרוויח מהקמת מערכת ציבורית של בתי ספר טכניים והם התנגדו לה כמו לכל מעורבות ממשלתית אחרת ובזבוז של כספי ציבור.

לפי אחד מאנשי התקופה העובדים הבריטים של שנת 1854 היו פחות מוכנים לקבל טכנולוגיות חדשות מאשר האמריקנים מכיוון שהם היו יותר מוכשרים ויותר מאורגנים. ארגוני עובדים בריטיים דרשו לקבל פיצוי מהמעסיקים על כל שינוי בסביבת הייצור (מזכיר מעט את ארצנו הקטנטונת), והצליחו למנוע יצירתיות טכנולוגית בין השאר בתעשיית הכותנה, ספינת הדגל של הכלכלה הבריטית והמהפכה התעשייתית. בסופו של דבר גם בריטניה שקעה לתוך הביצה הטובענית של קבוצות הלחץ האליטיסטיות המעוניינות לשמור על מעמדן.

ממשלות: עוזרות או מפריעות לקדמה טכנולוגית?

הקשר בין ממשלות להתקדמות טכנולוגית הוא עניין מורכב. כפי שמציין אחד ההיסטוריונים הטכנולוגיים שמוקיר מצטט, נראה כי "אי אפשר איתן ואי אפשר בלעדיהן". מצד אחד הן מסוגלות להעניק את היציבות הדרושה לצמיחה כלכלית ולפתור את כשל השוק הבסיסי של המצאות טכנולוגיות – העובדה שניתן בקלות להעתיק את ההמצאה, כך שהממציא לא זוכה לשכר השווה לתרומתו לחברה (השפעות חיצוניות) ולכן יש לו תמריץ נמוך יחסית להמציא. מצד שני ממשלות חזקות מדי לרוב מובילות לסטגנציה ותומכות באליטות המתנגדות להרס יצירתי.

מספר היסטוריונים טוענים כי דווקא תקופות של חוסר יציבות פוליטית מסויימת הופכות את ההרס היצירתי לקל יותר, וכך מקדמות התפתחויות טכנולוגיות. עניין זה מסביר באופן מסויים את היתרון של אירופה של ימי הביניים על פני רומא, סין, ואימפריות אחרות שהיו יציבות יותר, ואולי גם את היצירתיות הטכנולוגית בסין בתקופות פחות יציבות בהיסטוריה של הקיסרות. לא שכאוס מוחלט הוא המצב האופטימאלי, אבל באופן כללי ממשלים ריכוזיים, חזקים ויציבים נוטים להיות עוינים יותר כלפי חידושים. רק כאשר ממשלות חזקות מבינות שהפיגור הטכנולוגי הוא סכנה לעצם קיומן, כמו במקרה של פטר הגדול ברוסיה, יפן שאחרי 1867 או צרפת בתקופת נפוליאון, הן מתעוררות ומתערבות באופן ישיר על מנת לעודד קדמה טכנולוגית.

חשוב לציין – זוהי טעות לומר שממשלות אינן חשובות לקדמה טכנולוגית: כפי שהצמח זקוק לאדמה ולשמש על מנת לפרוח, כך הקדמה הטכנולוגית זקוקה לממשלה שלא תנסה לחנוק אותה על מנת לרצות קבוצת לחץ כזו או אחרת. זה אולי לא נשמע כמו הרבה, אבל העובדה היא שמרבית הממשלות לאורך ההיסטוריה האנושית נכשלו בעניין חשוב זה.

סיכום: תחרות, תחרות ותחרות

ההצלחה האירופאית היא הדגמה לחוק רחב יותר הנוגע לתרבויות אנושיות באשר הן: קידמה מגיעה מחדשנות, וחדשנות מגיעה מפלורליזם ותחרות פנימית בין ישויות פוליטיות רבות ושוות כוח. הדבר נכון לגבי קידמה טכנולוגית, קידמה דתית, פילוסופית, תרבותית, מדעית, אמנותית, ארגונית, וכל סוג אחר של קידמה. האזורים העשירים ביותר בעולם, בכל תקופה, היו גם האזורים שבהם התקיימה חדשנות מכל שאר הסוגים, תחת ממשל פלורליסטי ואיזה שהוא סוג של תחרות פנימית או חיצונית. התחרות היא המפתח, וכל גוף שאין לו מתחרים סופו להתאבן. כל ציוויליזציה שאין לה מספיק מתחרים, סופה לחוות כיבוש צבאי, כלכלי ותרבותי על ידי ציוויליזציות אחרות, כפי שקרה לסינים במלחמות האופיום של המאה ה-19 אל מול הבריטים, שרק כמה מאות שנים לפני כן היו נחותים מהם בכל פרמטר אפשרי.

בכל ציוויליזציה ובכל נקודת זמן קיים אותו המאבק בין כוחות המעוניינים לשמר את המצב כפי שהוא לבין יזמים חדשים ומוכשרים המערערים את הסדר הקיים. אלו יכולים להיות בעלי הון שמנסים להשיג הגנה ממשלתית או לדרוס מתחרים חדשים בעזרת כוח מונופוליסטי, ארגוני עובדים שמנסים למנוע כל שינוי בתנאי עבודתם, קבוצות אתניות או דתיות המונעות מקבוצות אחרות להתקדם למעלה, בנים למעמד אצולה המועבר בירושה וכך הלאה. תוצאות המאבק תלויות במידה רבה בנטיותיה של הממשלה השלטת: האם היא מעוניינת בקידומה של התחרות, או בהגנה על קבוצות שונות מפני התחרות.

גם במדינת ישראל עיקר היצירתיות הטכנולוגית מתבטאת במגזר ההיי-טק המרוחק באופן יחסי מזרועה המתערבת של הממשלה ונאלץ להתמודד עם תחרות קשה מחו"ל, בעוד שהתעשיות המסורתיות, שבישראל התרגלו לתמיכה ממשלתית קבועה והגנה מפני תחרות, מאופיינות בקיבעון טכנולוגי ופריון נמוך ביחס לתעשיות מקבילות בארצות אחרות, שלא לדבר על חברות ממשלתיות והמגזר הציבורי. אנחנו נמצאים כיום בתקופה של שיעורי צמיחה נמוכים במרבית מדינות המערב, ויתכן שישנה גם דעיכה בקצב ההמצאות הטכנולוגיות המשמעותיות (ישנו ויכוח בנושא בין כלכלנים); הדרך היחידה להתקדם ולצמוח בסביבה כזו היא הכרה בחשיבותה של התחרות בתור הגורם המרכזי, היחיד למעשה, שיכול לדרבן יעילות וקידמה בטווח הארוך.

מי שמוצא את הדברים מעניינים מוזמן להקדיש שעה מזמנו לצפייה בהרצאה שהעביר יואל מוקיר בשנה שעברה, העוסקת בהתפתחויות התרבותיות והמדעיות באירופה בתקופה שלפני המהפכה התעשייתית ותרומתן לצמיחתה:

 ——————————————

[1] חלק ממגיבי הבלוג ובראשם דרור רשף טוענים בעקביות שצמיחה היא הרסנית לסביבה. למעשה הבעיה כאן היא בעיה של הגדרות. צמיחה אומרת שאנחנו מייצרים יותר תוך שימוש באותם המשאבים, באותו המחיר, ולא על חשבון צמיחה עתידית. אם אנחנו הורסים את הסביבה והצמיחה הנוכחית מגיעה על חשבון צמיחה עתידית, המשמעות היא שאנחנו לא מודדים את המחיר כמו שצריך. ייתכן שנכון להיום אנחנו עדיין לא מכניסים את הרס הסביבה באופן מלא לחישוב, כך שצמיחה חיובית של 2% היא בכלל צמיחה שלילית של 5%- מכיוון שאנחנו הורסים את מקורות האנרגיה של דורות העתיד – וייתכן שלא, מפני שטכנולוגיות עתידיות יאפשרו להתמודד עם הרס הסביבה, כפי שקרה עד כה במהלך ההיסטוריה. ועדיין, טענות אלו לא פוגמות ברעיון העקרוני: צמיחה בתוצר לנפש היא דבר מצוין, בתנאי שמודדים אותה נכון.

[2] באופן כללי האפקט של פטנטים על תעשיות הוא לא חד משמעי ומשתנה מתעשייה לתעשייה; מצד אחד הם מעודדים ממציאים לפתח את המצאותיהם, אך מהצד השני הם מעכבים את התפשטותן של המצאות ואת העתקתן. ממציאים בריטיים רבים הקדישו חלק ניכר מחייהם למלחמות משפטיות על הפטנטים שהם פתחו, והתוצאה לא תמיד הייתה לטובת הרוח היזמית וכלכלת המדינה. ובכל זאת, כנראה שמבחינת האפקט המצטבר התוצאה כאן הייתה חיובית.